ד״ר דויד יוליוס וגל הפליטים האחרון

בשנת 1940, הוקמה ע״י הג׳וינט בניו יורק לשכת הגירה (Transmigration Bureau) שהשתבצה לתוך רשת של ארגונים שעסקו באספקטים שונים של סיוע לפליטים יהודים. התפקיד העיקרי של לשכת ההגירה החדשה היה בפיתרון בעיה בירוקרטית. המצב היה כזה: ויזות ניתנו בצימצום. כדי לזכות בויזה הנכספת, היה צורך להוכיח שיש בידי הפליט את הממון הדרוש למעבר (כרטיסי נסיעה, מיסים, אגרות). מצד שני, אין הגיון ברכישת כרטיסי נסיעה אם עדיין לא הושגו האישורים הדרושים. הפליטים גם לא יכלו לשלם עבור המעבר במטבע מקומי.

כדי להתיר את הפלונטר הזה, הלשכה ״שידכה״ בין פליטים מבקשי מקלט לבין קרובי משפחה או מכרים בארה״ב שהיה באפשרותם לממן את המעבר (העלות היתה בסדר גודל של 450$ לאדם). הכספים הופקדו בנאמנות עד שהושגו האישורים הדרושים.

העדות לתהליך זה הם עשרות אלפי טפסי Transmigration Bureau Deposit, שנמצאים היום בארכיון הגוינט ונגישים לחיפוש דרך המרשתת. בטפסים צויינו פרטי התומכים והנתמכים והסכומים שהופקדו.

להפתעתי, מצאתי טפסים כאלה עבור שניים מאחיו של סבי: כרטיס אחד עבור אדולף ואחר עבור פרידריך ומשפחתו.

תאריך החותמת על הטופס של אדולף מראה: 22 בנובמבר 1941 - 23 ימים לפני יציאת הטרנספורט לגטו ריגה, היום בו השאיר פירור אחרון בעולם. כתבתי בעבר כיצד אדולף הצליח להגות דרכי מילוט ולפספס אותן אחת אחרי השניה והנה נסיון נוסף שלו, עליו לא ידעתי. בוודאי היו עוד.

בטופס של פרידריך מצוין התאריך 13 ביוני 1941. אני מניחה שאישתו אדלה הגישה את הבקשה עבורם ועבור בנם וולטר, משום שבאותו זמן פרידריך היה אסיר בדכאו, זה גם מצויין ככתובתו בטופס. פרידריך נעצר אחרי ליל הבדולח ושהה בבוכנוואלד מספר שבועות. כששוחרר, סביר להניח שחתם על התחייבות לעזוב את גרמניה (כך עשו עם אסירי ליל הבדולח) - והנה הוא מנסה, כפי שהתחייב.

ביוני 1941 הוא עצור שוב, הפעם בדכאו, עם איזו עילה מפוברקת (״מעילה״). כנראה חשבו, אם שוחרר פעם אחד ממחנה ריכוז, ב-1939, למה שלא יקרה שוב? אם רק ישיג את ההיתרים הדרושים…

מצבו היה כה מדכדך עד שאני לא מצליחה להביא את עצמי לכתוב על גורלו.

גם הפתח הצר הזה, שנפתח על ידי הג׳וינט, לא הביאה לאדולף ופרידריך את הישועה. לא היה אף דוד עשיר (או עני) באמריקה. בניגוד לרוב הטפסים המקבילים בהם נתקלתי, באלו של שניהם לא מולאו פרטים של אף מממן.

לא ידוע אם פנו למישהו ספציפי בבקשה שיממן את הוצאות הנסיעה שלהם, או קיוו לאיזה נדבן אלמוני עשיר. אולי המשפחה בפלשתינה היתה מעורבת בתהליך, אולי משם ניסו להשיג כספים להעביר ללשכת ההגירה בניו יורק? זה לבטח לא היה כל כך פשוט כמו היום. אולי רצו אבל לא הצליחו לגייס את הסכום: המצב הכלכלי היה קשה ובהמעט שהיה השתמשו כדי לסייע לחילוץ קרובי משפחה אחרים.

ניסיתי לחשוב מי מבני המשפחה כן הצליח להגיע לארה״ב ברגעים האחרונים האלה. נזכרתי במעומעם בבן דוד של סבתא, ד״ר דויד יוליוס קרומבך. מעבר לעובדה שהיגר לארה״ב, ידעתי מעט על בן הדוד. הוא התייתם בגיל צעיר מהוריו ואומץ על ידי אחותו של אביו הביולוגי, אֶמׇּה, ובעלה דויד - הוא אחיו של סבא רבא שלי. זכרתי את כינויו, אוּלִי (צריך להבדיל אותו, דויד יוליוס, מאביו המאמץ דויד ודודו יוליוס…). זכרתי תמונה אחת בה הוא מופיע:

אוּלִי מימין, לצידו הדוויג והאנס, אחותה ואחיה של סבתי, קטה, שבעצמה יושבת בשמלה המשובצת. את האישה משמאל אני לא מזהה. יתכן וזו אֶמׇּה.

(זמן: סביב מלחמת העולם הראשונה).

אֶמׇּה במסמכי ההתאזרחות שלה בארה״ב.

דומה? אני לא בטוחה.

ואכן מצאתי טופס על שם ד״ר דויד קרומבך.

לפני כמה שנים נפגשנו עם צאצאיו. הם נתנו לנו חוברת בה סיפר את זיכרונותיו, עד כה התעלמתי ממנה אבל עכשיו קיוויתי למצוא בה משהו שיצליב מידע עם הטופס הזה.

עלילותיו מרתקות ונוראיות, כנהוג בתקפה הזו. אוּלִי ניצל את כישוריו כרופא, עבר ליגוסלביה ועבד בה זמן מה עד ששמע על הזדמנות לרופאים ברוסיה. שם, ללא סיבה נראית לעיין, נעצר ובילה כמה חודשים טראומתים באחד מבתי הכלא של סטלין. זהו מקום שיכול להיות בקלות תחנה אחרונה, או צינור לסיביר, אבל אוּלִי הצליח להשתחרר ולהגיע יחד עם אסירים משוחררים נוספים לפולין.

בעצירה הראשונה לאחר השחרור, בתחנת הרכבת בפולין, שמע לפתע קול קורא בשמו ואישה, נציגת אירגון יהודי מקומי, הגישה לו בחיוך מכתב מאישתו. עד היום אינו יודע כיצד ידעו על הגעתו. במכתב הורו לו להגיע לסניף של OSE בוורשה - ארגון שסייע ליהודים-פולנים מחוסרי אמצעים להגר לארה״ב.

מנקודת זמן הסתייעה המשפחה ברשת של אירגוני תמיכה יהודים וסניפים שונים של OSE ברחבי אירופה. ככל שזרם הפליטים גדל, כך הוערמו יותר ויותר קשיים ונראה שבאירגונים אלה ידעו לאן לפנות מתי ואיך ובמקביל סיפקו אפשרויות מחיה. יתכן גם שהם שסייעו לשחרור הפלאי מהכלא הרוסי. בקשה לויזה עבור אוּלִי, אישתו וביתו הוגשה עוד שישב בכלא. האירגונים המקומיים סייעו בסידורים ובכל מה שדרוש בתקופת ההמתנה, עד האישור המיוחל שאכן הגיע.

אבל משהו לא הסתדר לי.

דויד קרומבך שלי היה יותר יוליוס מדויד, הוא עזב את אירופה ב-1939, עם אישה וילדה. לדויד קרומבך שבטופס יש בן זכר והטופס נחתם ב-1941. אולי מדובר במימון בדיעבד? כמה ד״ר דויד קרומבך שהיגרו לארה״ב בגל האחרון שלפני ״הפיתרון הסופי״ יכולים להיות?

מסתבר שלפחות שניים. מצאתי שגיבורי הטופס שמצאתי, ד״ר דויד קרומבך, אישתו מינה ובנם ארנסט, אמנם קיבלו מימון לנסיעתם מד״ר פריץ וורזל בסוף מרץ 1941, אבל לא הצליחו להמלט. ייתכן והויזה סורבה, או שלא הצליחו לסדר את עניין אחר הקשור לנסיעה.

אוּלִי, ד״ר יוליוס דיויד קרומבך ״שלי״ עזב את אירופה על האניה צ׳מפלין יום אחרי שהגרמנים פלשו לפולין, ספטמבר 1939. במאי 1940 ולדימיר נבוקוב נמלט מאירופה על אותה אניה בדיוק. זה היה המסע האחרון שלה אל החופש: טיל טורפדו פגע בה ובכך היתה אחת מראשונות אניות הנוסעים שנפגעו בזמן מלחמת העולם.

אוּלִי נשאר בארה״ב עד יום מותו ומשפחתו שם עד עצם היום הזה.

קצת על מדיניות ארה״ב כלפי הפליטים לפני סגירת השערים באירופה:

כבר כפתיח יש לציין שהכותרת הזו מטעה. בזמן שהגרמנים עשו כל שביכולתם לגרום ליהודים לרצות לעזוב, דלתות קליטת הפליטים לא התרחבו. ארה״ב המשיכה בשנות הארבעים המוקדמות את מדיניות הגירה הקיימת ולא היו שינויים משמועתיים במדינות ההגירה עקב הארועים באירופה ולכן אי אפשר לומר שהיתה ״מדיניות כלפי פליטים״ (אם כי לא לעשות דבר היא גם מדיניות).

בשנת 1924 התקבלה חוק ג׳ונסון ריד, על פיו המכסות עבור מהגרים ממדינה מסויימת נקבעו בפרופורציה לאחוז התושבים שמוצאם מאותה מדינה במפקד של 1890, לכאורה המטרה היתה לשמור על הצביון הקיים. למעשה התקנה נתנה יתרון למהגרים מצפון מערב אירופה וסקנדינביה, אף שבשנות העשרים של המאה העשרים היה ביקוש להיתרי הגירה דווקא מדרום מזרח אירופה (מדינות כאיטליה ופולין).

השפל הגדול בשנות ה-30 הוביל לאיבה כלפי מהגרים חדשים, כמתחרים על אפשרויות התעסוקה. הנשיא הובר הוביל אסטרטגיה של אכיפה קפדנית של הוראת חוק שקוראת לדחות את מי ש"סביר שיהפוך לנטל על הציבור”. בשנים אלו, גם אחרי שהנאצים עלו לשלטון בגרמניה (ובעקבות כך גל של מבקשי מקלט יהודים), אפילו מכסות ההגירה הקיימות לא מולאו.

גם הנשיא רוזוולט, שנבחר ב-1932, לא לקח על עצמו את הסיכון הפוליטי של הצלת פליטים. מצוקת הפליטים לא הייתה חלק מהאג'נדה הפוליטית האמריקאית, שהופנתה לצרות הפנימיות.

הקדנציה השניה של רוזוולט (1936) הביאה לשינויים קלים במדיניות ההגירה כלפי יהודי גרמניה. קרובי משפחה או חברים בארה"ב הורשו להפקיד ערבות כדי להפחית את הסיכון שהמהגרים יהפכו לנטל ציבורי.

לאחר האנשלוס באוסטריה, במרץ 1938, הציע רוזוולט למזג את המכסות האוסטריות והגרמניות במהלך שנועד לאפשר הקלה מסויימת, בלי ש״יעלה״ יותר מדי.

ביולי 1938 רוזוולט כינס את וועידת אוויאן כדי לדון במספר ההולך וגדל של פליטים יהודים. לוועידה הגיעו נציגים מ-32 מדינות. מן הנאום הראשון היה ברור שהסיכוי לפריצת דרך ב״פיתרון בעית המהגרים״ נמוך עד לא קיים. רוזוולט בעצמו הביע את עמדתו כשלא טרח לשלוח נציג מהפקידות הפוליטית הגבוהה אלא ידיד, איש עסקים. אחד אחרי השני הביאו נציגי המדינות סמפטיה ודאגה ל״מצב״, לצד תרוצים מדוע דווקא הם לא יכולים לעזור. התרוץ הנפלא ביותר היה של נציג אוסטרליה שטען ש״אין לנו בעיית גזענות, אז למה ליבא אותה״. הוועידה לא הצליחה לספק פתרונות למשבר.

בספטמבר 1939 הגיע אוּלִי קרומבך לארה״ב עם אישתו וביתו. אימו, אֶמׇּה, הגיעה לחוף המבטחים כמה חודשים קודם לכן (איך זה הסתייע? אין לי מושג).

המכסות האוסטריות והגרמניות הוגבלו שוב ב-1940 כאשר הועלו חששות ש״מרגלים, קומוניסטים או פשיסטים״ יחדרו לארה״ב כפליטים. הופצו שמועות על כך שנאצים גרמנים סייעו לפלישות לנורבגיה ולהולנד בעזרת ״מרגלים״ שנכנסו בעבר לארצות אלה כמרצים, פליטים, עיתונים או תיירים. הליך של ה-FBI הוסיף בירוקרטיה לתהליך הוצאת הויזה.

ב-31 במרץ 1941 אושר הפיקדון עבור דויד מינה וארנסט קרומבך.

לא קיבל ויזה קיבל ויזה

ב-18 באפריל 1941, פרידריך נעצר ונשלח לדכאו.

ביוני 1941 הנחתה מחלקת המדינה את הקונסולים לדחות אשרות לכל מבקש עם ילדים, הורים, בני זוג או אחים, המתגוררים באזורים הנשלטים על ידי נאצים באירופה, שכן קשרי משפחה אלה יהפכו את כניסתו של המבקש לסכנה פוטנציאלית לשלום הציבור. תחת המגמות האלה סורבו מבקשי מקלט רבים, יתכן והמגבלות האחרונות חרצו את גורלם של ד״ר דויד קרומבך ומשפחתו.

ב-7 בדצמבר 1941 הותקפה פרל הארבור מה שהוביל לכניסת ארה״ב למלחמה.

בין דצמבר 1941 לספטמבר 1942 עלו אדולף, וולטר, דיוויד, מינה, ארנסט ואדלה לטרנספורטים מזרחה, למחנות וגטאות שונים.

באפריל 1943 התכנסה ועידת ברמודה הבריטית-אמריקאית לדון ב״בעיית הפליטים״. שני הצדדים קבעו מגבלות חמורות על נושאי הדיונים מראש וכך, באופן לא מפתיע, הועידה לא הביאה לשינוי במדיניות קליטת פליטים.

כשהמלחמה הסתיימה וכבר לא היה ניתן לעצום עיניים, עדיין המשיכו הדיונים כמה פליטים יקלטו, מי יוגדר כפליט זכאי והאם לתת עדיפות ליהודים זו גזענות. מחנות העקורים נסגרו רק ב 1953/4.

אדולף, פרידריך, אדלה, וולטר, דיוויד, מינה וארנסט לא היוו נטל על מערכות קליטת הפליטים.

כרטיס נוסף שמצאתי במאגר. יכול להיות שיש יותר מאוטו פרנק אחד,

באמסטרדם שהתגוררו ברחוב Merwedeplein? קרוב לוודאי שלא.