אריקה האזה וחייה הראויים ליותר

במסגרת תחקיר לקראת הרצאה שאעביר בכנס באוניברסיטה של וימאר, חיפשתי רשימה של קורבנות הנאצים בעיר הזו, במחשבה לכלול מקרה מקומי שיתאים לנושא שלי ויאפשר פרסנוליזציה.

נתקלתי ברשומה שלא בדיוק התאימה להרצאה שלי, אבל תפסה את עיני:


שם: אריקה האזה נולדה: וימאר ב-5 בינואר 1936 אושפזה: הדמאר, ב-1 במרץ 1944. נפטרה: הדמאר, 27 במרץ 1944

ל"אישפוז" בהדמאר יכול להיות רק פירוש אחד: אריקה הומתה ב"המתת חסד". לדעת "מומחים"(1), משהו בילדה בת השמונה עשוי לשבש יצירה של חברה מושלמת. מותה עושה חסד לקהילת העם (Volksgemeinschaft). ביקשתי את התיק שלה מהארכיון של מרכז ההנצחה בהדמאר.


הדמאר, בית חולים פסיכיאטרי מאז תחילת המאה ה-20, היה אחד מ-6 המוסדות בו הוקמו מרכזי הרג עבור תוכנית האותנסיה (המתת חסד). חמישה מהמוסדות היו בגרמניה עצמה ואחד באוסטריה. בהיותה סודית קיבלה התוכנית את שם הקוד T4 (מבוסס על כתובתו של מטה המבצע בברלין, Tiergartenstraße 4).


בית החולים הפסיכאטרי בהדמאר שהיווה מרכז הרג של תכנית האותנסיה

Photo: April 1945, United States Holocaust Memorial Museum, courtesy of Rosanne Bass Fulton


כמו במוסדות האותנסיה האחרים, נבנה בהדמאר חדר המתה בגז. צינורות הובילו גז (CO) לאולם שהוסווה כמקלחת משותפת. דרך חלון קטן יכלו המפעילים לראות שהפעולה השלמה בהצלחה. הגופות הובלו לקרמטוריום ואת העשן מהארובה אפשר היה לראות בסביבה הקרובה. הודעה שבלונית שקרית נשלחה למשפחה עם סיבת מוות שנשלפה מטבלה.


עשן מיתמר מארובת מרכז ההרג הדמאר, מבט מהעיר

Photo: Hadamar Memorial Museum, Collection FS4


באוגוסט 1941, לאחר שמונה חודשי פעילות של חדר הגזים, רופאים, אחים ואחיות ועובדי מנהלה חגגו עם בירות ויין את ההמתה ה-10,000.


פס הייצור הקטלני הזה אולי נשמע לכם קצת מוכר. הוא נחנך לצורך האותנסיה והנסיון שנצבר שימש מאוחר יותר להקמת מחנות השמדה במזרח. תוכנית האותנסיה סיפקה טכנולוגיה ציוד ועובדים מנוסים לסוביבור בלז'ץ וטרבלינקה.


קורבנות האותנסיה היו גברים נשים וילדים, שהובאו ממוסדות אחרים כביכול לצורך אישפוז. הם היו כל מי שיכול לפגוע, לדעת הנאצים, ביצירת גזע מושלם ע"פ תורת האיגניקה (Eugenics). איגניקה היתה תורה פסאודו-מדעי פופולרי לתקופה. על פי האיגניקה, כדי להשביח את המין האנושי, יש למנוע העברת תכונות גנטיות לא רצויות בין הדורות. בגרמניה הייתה התאמה מושלמת לשאיפות של היטלר, אבל גם במערב אירופה וארה"ב ביצעו עיקורים כפויים בהסתמך על "המדע" הזה.


בגרמניה הנאצית נלקח צעד נוסף על ידי הקמת מערך בירוקרטי מטעם השלטון לביצוע יזום והמוני של מניעת תורשה בדרכים שונות (עיקור, איסור נישואין, רצח).


מבצע טיהור הגזע החל ב-1934 באמצעות עיקורים כפויים. ברחבי גרמניה הוקמו בתי משפט מיוחדים, בהם צוותים של רופאים ומשפטנים שאישרו עיקורים כפויים. האפשרות לערער על החלטם הייתה כלא קיימת.

מדינת טורנגיה, בה נמצאת וימאר (עיר מגוריה של אריקה), שימשה מודל ודוגמה בהתארגנות יעילה לקראת מבצע ניקוי הגזע. כבר ב-1933 הוקם בוימאר “המשרד האזורי לגזעים” שמיפה את תושבי המדינה ע"פ "תכונות תורשתיות" באופן יסודי ומקיף וגוייס כוח אדם רב ליישום המדיניות. היעילות הוכיחה את עצמה כך שטורנגיה הובילה במספר עיקורים - בערך פי שניים לנפש יחסית למדינות אחרות בגרמניה(2). המשרד האזורי לגזעים עסק גם בהסברה לקהל הרחב על חשיבות האיגניקה והעביר השתלמויות מעשיות לאנשי מקצוע (משפטנים, רופאים וכו').


בשלב הבא החליפה המתה את העיקורים. מבצע האותנסיה, אושר על ידי היטלר ב-1939, סמוך לפריצת המלחמה. בנוסף לנימוק ה"מדעי" התווסף התירוץ הכלכלי - השקעה גבוהה באזרחים לא פרודוקטיביים (useless eater). ההגדרה למיהו ש"חייו איינם ראויים לחיותם" וראוי ל"טיפול מיוחד" הלכה והתרחבה עם הזמן: חולים פסיכיאטרים, פגועי נפש, נכים, עיוורים, שיכורים, א-חברתיים, הומוסקסואלים. צוות של רופאים “מומחים” החליט מי ראוי ל"טיפול" ע”פ קרטריונים רפואיים לכאורה (אך חסרי בסיס מדעי), אם כי גורמים אחרים השפיעו על ההחלטה: האם האדם מסוגל לעבוד, האם הוא יהודי והאם יש לו קרובי משפחה שמבקרים אותו.


המבצע הוגדר כסודי וננקטו פעולות הסוואה שונות, מתוך חשש להתנגדות, שאכן הגיעה. ההתנגדות הובילה להפסקה לכאורה של מבצע T4 (אם כי יש היסטוריונים שטוענים שפשוט הגיעו למספר היעד של רציחות). כך או כך, בפועל “המתות החסד” לא פסקו כלל, רק הפכו למבוזרות יותר. תא הגז בהדמאר פורק, ההמתה המשיכה באמצעות זריקות במינון יתר של חומרי הרגעה ע”י הצוות הרפואי, תת תזונה מכוונת והזנחה רפואית. במוסדות פסיכיאטרים רבים ברחבי המדינה המשיכו ב"המתת חסד" באמצעים דומים. השלב הזה נמשך עד סוף המלחמה ומכונה wild euthanasia, מאופיין ביוזמות וביצוע מקומיות ללא שליטה אדמיניסטרטיבית מרוכזת מברלין.


ואיך אריקה משתלבת בכל זה?


לכאורה, לא ענתה לאף אחת מהקטגוריות הידועות. היא התקשתה בלימודים אבל הייתה ילדה בריאה למדי. היה רק דבר אחד קטן: היא נולדה בוימאר לאם יהודיה מחוץ לנישואין. אמה מסרה אותה לאומנה, ואריקה גדלה עם שתי אחיות אומנה מבוגרות ממנה אצל גרהארד ושרלוט שולזל הנוצרים. אריקה נפלה לקטגוריה של "יהודיה מעורבת גזעית" (jüd-Mischling). המדיניות הנאצית כלפי צאצאיהם של זוגות שאחד מבני הזוג היה יהודי הייתה אמביבלנטית, אך לקראת 1943 המדיניות לגביהם נטתה להחמיר. בשנה זו הוקמה בהדאמר מחלקה עבור ילדים בקטגוריה הגזעית הזו, המטופלים על ידי הרווחה. הרישום הקפדני במדינת תורנגיה הוביל את הפקידים גם אל אריקה. מתוך 47 ילדים יהודים-מעורבים-גזעית שנשלחו להדאמר, חמישה שרדו(3).



בטופס הקליטה של אריקה במוסד נמחק הכיתוב "מחלת נפש" שבטופס המקורי ונכתב "יהודי.מעורב"

Source: LWV-Archiv, Hadamar Memorial museum


הורי האומנה שולזל נאלצו לשלוח את אריקה ל"מוסד חינוך" בבית חולים פסיכאטרי במרחק 280 ק"מ מביתה. בסביבה הקרובה של הדמאר ידעו מה קורה במוסד - ע"פ עדויות, ילדי האזור קינטרו אחד את השני ב"אתה טיפש, ישלחו אותך לתנורים של הדמאר". אבל המידע לא הגיע, כנראה, לוימאר.


זמן קצר לאחר שליחתה של אריקה להדמאר, כתבה אחות האומנה שלה כריסטה, בשם האם, מכתב תמים וביקשה לקבל מידע: כמה זמן על אריקה להישאר במוסד? האם אפשר לשלוח לה בגדים וצעצועים? האם ניתן לבקר לפחות פעם בשנה? והוסיפה: ”לצערי, אמא שלי לא מסוגלת לכתוב בעצמה כי מצבה הנפשי שבור לחלוטין. רחם על אמא אומללה שמחכה בערגה לכמה שורות.”


רחם על אמא אומללה שמחכה בערגה לכמה שורות. הייל היטלר.

Source: LWV-Archiv, Hadamar Memorial museum


הרופא הראשי, אדולף וולמן, ענה לה בארבע שורות מודפסות קצרות:


לא ניתן לדעת מה משך השהייה הצפוי, ביקורים לא יתאפשרו לפי שעה "בשל עומס ברכבות”.

Source: LWV-Archiv, Hadamar Memorial museum


ב-25 במרץ, שלח וולמן מכתב לשרלוט שולזל:


ילדת האומנה שלך אריקה חלתה לפתע בדלקת ריאות קשה וחום גבוה. מאחר וקיימת אי ספיקת לב, לא ניתן לשלול סכנת חיים. הביקור מותר!.

Source: LWV-Archiv, Hadamar Memorial museum


וולמן ידע שלארגן נסיעה מווימאר להדמאר היא משימה לא פשוטה בעיתות מלחמה. אישור הביקור נועד רק להגביר את אמינותו של מברק נוסף שהגיע יומיים לאחר המכתב הראשון:


Source: LWV-Archiv, Hadamar Memorial museum


לצערנו, עלינו להודיע ​​לך שילדת האומנה שלך אריקה האזה נפטרה היום במוסד המקומי. אנו מבקשים להודיע ​​לנו מיידית בטלפון האם יש לקבור את ילדת האומנה כאן בבית העלמין של מוסדנו או לבצע שריפת גופות. העברה של הגופה בלתי אפשרית. אם אתם מעוניינים בשריפת גופות, יש לשלוח 300 מארק.


יתכן ואריקה נרצחה אפילו קודם לכן, סמוך להגעתה למוסד. שיטת התאריך המאוחר יותר נועד לשתי מטרות: להסוות את הרצח בצורה אמינה יותר ולמשוך כספים נוספים מרשויות הרווחה על האישפוז הנוסף. זאת היתה אחת הדרכים למימון המבצע הסודי המיוחד. בכל מקרה, חריג שמישהו שרד שם בתקופה הזאת יותר ממספר שבועות.


דרישה לתשלום עבור השהות של אריקה בהדמאר מועברת למשרד הרווחה בווימאר. במכתבים הבאים נוספת דרישה ל"הוצאות הקבורה" במקביל לתשלום שנדרש גם מהמשפחה עבור זה. עניין נוסף לשים לב אליו הוא מיחזור הנייר. בתקופה זו קיים מחסור בנייר ובמקרים רבים מנצלים צד שני של מסמך משומש (לפעמים יש בצד השני אף מידע על פציינט מתקופה מוקדמת יותר).

Source: LWV-Archiv, Hadamar Memorial museum


שארלוט ביקשה את חפציה של ביתה, לא ברור אם קיבלה. רשימת החפצים היא דבר קטן ומוחשי שנשאר מאריקה, תמונה אין. דמיינו ילדה בת שמונה, מעיל אחד, שני זוגות נעליים.


1 מעיל, 2 זוגות נעליים, זוג נעלי בית, 3 זוגות גרביים, 4 זוגות גרביים, זוג כפפות, תיק עור 1, ילקוט עם תכולה, 6 תחתונים, מחזיק מטפחת 1 עם 10 מטפחות, 6 שמלות, 2 שולחנות, פיג'מה אחת, 6 חולצות, 4 תחתוניות, 3 כובעים, 1 בובה, 4 ז'קטים משובצים, 2 סרטים, 2 מטפחות, 2 סינרים, 2 חצאיות, 1 חולצה.


Source: LWV-Archiv, Hadamar Memorial museum


 

משפט

שנה בדיוק לאחר תאריך מותה הרשמי של אריקה, ב-26 במרץ 1945, כבשו כוחות אמריקאים את העיר הדאמר בדרכם למרכז גרמניה. לקח זמן עד שהאמריקאים הבינו מהתושבים המקומיים מה מתרחש ב"בית החולים". הצוות רפואי המשיך בהמתות עד הרגע האחרון ואפילו אחרי הכיבוש האמריקאי. החוסים שנמצאו במקום היו במצב מתקדם של הזנחה.


דף מפנקס רישום מקרי המוות של הדמאר.

Photo: April 1945, United States Holocaust Memorial Museum, courtesy of National Archives and Records Administration, College Park


בסמוך לבית החולים מצאו האמריקאים אתר קבורה המוני, בו נקברו הנרצחים החל מ-1942, אחרי שהקרמטוריום פורק. זו מנוחתם האחרונה של מי שמשפחתם ורשויות הרווחה נדרשו לשלם על "הוצאות קבורה" ובעצם מימנו את התוכנית שרצחה את בני משפחתם.


קברי המונים של נרצחי הדמאר 1942-5

Photo: April 1945, United States Holocaust Memorial Museum, courtesy of Rosanne Bass Fulton



זמן לא רב אחרי כניסתם לאזור, האמריקאים עצרו עובדים מרכזיים של בית החולים ופתחו בחקירה. משפט הדמאר באוקטובר 1945, היה משפט רצח-ההמונים הראשון באזור הכיבוש האמריקאי של גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. האמריקאים נתקלו בבעיה משפטית: החוק הבינלאומי של אותם ימים לא איפשר לשפוט את הצוות הרפואי בהדמאר על רצח אזרחים גרמניים. הפיתרון שנמצא: במקום להשפט על 15000 מקרי רצח, כתב האישום נגע "רק" ברציחתם של 476 שבויי מלחמה פולנים וסובייטים, חולי שחפת, ששולחו להדמאר ונרצחו שם בחודש האחרון לפני השחרור. רק מאוחר יותר, לקראת משפטי נירנברג, נוספה לקוד המשפטי הבינלאומי האפשרות לשפוט על "פשעים נגד האנושות", כולל פשעים נגד אזרחי מדינת הנתבעים.

במשפט הדמאר, אדולף וולמן, הרופא שכתב ושיקר למשפחתה של אריקה, התחמק מעונש המוות ונדון למאסר עולם בשל גילו המתקדם. במשפט חוזר שהתקיים בבית המשפט האזורי בפרנקפורט נידון למוות אך גזר הדין הומר שוב למאסר. ב-1953 זכה לחנינה ולבסוף נפטר ב-1956.



 

זיכרון והנצחה

למרות שפשעי האותנסיה ומרכזי ההרג בגרמניה היו ידועים ונדונו בהרחבה במשפטי נירנברג וגם דווחו בתקשורת המערבית של אותם ימים, הנושא דוכא במהרה מהדיון הציבורי, לפעמים לווה בהכחשה. אולי היה נעים פחות לעסוק ברצח של בעלי מוגבלויות, או להודות בדברים שקרו בערים גרמניות ובעובדה שרבים מהרודפים המשיכו לעבוד גם אחרי המלחמה, כל זה תוך ניסיון לבנות מחדש את גרמניה. האתרים בהם היו מרכזי ההרג של האותנסיה, ביניהם הסנטריום בהדמאר, המשיכו לתפקד עם תזכור מימנלי לזוועות שקרו בהם.

רק בשנות ה-80 השתנה האקלים החברתי ובכל רחבי גרמניה החלו להעלות דיון לגבי העבר הנאצי. מאז, בהדרגה, נפתחו אתרי הנצחה במרכזי ההרג של האותנסיה. אתרי ההנצחה האלה נמצאים בערים קטנות יחסית (אתר ברדנבורג נמצא לא רחוק מברלין).

ב-2014 הוקמה אנדרטה בברלין לזכר קורבנות תוכנית T4. האנדרטה הוקמה במקום בו עמד מטה המבצע הסודי (Tiergartenstraße 4, בתוך ווילה שהוחרמה מיהודי גרמני ונהרסה בהפגזות על העיר).



אנדרטה בברלין לזכר קורבנות T4

Architect Ursula Wilms, Artist Nikolaus Koliusis, Landscape architect Heinz W. Hallmann

Photos: Berlin 2021, Yael Barzilai


בנרטיב היהודי אולי מסתפקים בטרגדיה הגדולה "שלנו", כאילו אפשר לדלג על רצח המוני של מאות אלפים אחרים, כשמדברים על מליונים. אבל רצח ההמונים הזה היה חלק מהרצף ההיסטורי ומעבר לכך - הנקודה היהודית שם: להיות חוסה יהודי בבית חולים לחולי נפש או להיות ילד יהודי למחצה היה קרטריון מספיק. אסירים ממחנות ריכוז בגרמניה נשלחו למרכזי ההרג הללו, כשכבר לא יכלו לעבוד יותר או כי היו יהודים (זה יהיה נושא ההרצאה שלי באוניברסיטת ווימאר). ההשמדה התעשייתית התחילה כאן, כשלב בדרך למבצע ריינהארד.


רבים מהמשפחות של קורבנות האותנסיה מעולם לא גילו מה באמת קרה להם, או גילו רק בעשור האחרון. בנוסף להדחקה, הגורמים לכך נעוצים באבדן והשמדה של מסמכים לקראת סוף המלחמה, בטכניקות ההסתרה של התכנית ובדיגיטציה והנגשה מואצת רק בעשור האחרון. אמנם הנושא כבר לא מושתק, אבל דומה שהסודיות שהושתתה על ידי שקרים ובירוקרטיה נאצית, שולחת עדיין זרועות שנים רבות אחרי המלחמה.





 

(1) בפוסט הזה שימוש נרחב במילה "לכאורה" או במרכאות שמדגישות את היופמיזם הנאצי: "חסד" אינו חסד, "מומחים" לא נדרשים לעובדות ו"טיפול מיוחד" הוא השמדה.


(2) Extreme Typen – Die öffent- lichen Gesundheitsdienste in Thüringen und im Warthegau im Vergleich, J. Vossen, 2013

(3) The Hadamar “Mixed-Race Ward” (Mischlingsabteilung) in Nazi Germany: Persecution, Fate, and Memory of Jewish Mischlinge and Their Parents, Lutz K.,2014





קבלת עדכונים מהאַרְכִיב

טקסטים בנושא:
טקסטים אחרונים: