אני נצר למשפחה חובבת תעוד. עשרות שנים נמו מכתבים על נירות דקיקים, טלגרמות, מסמכים, תמונות, יומנים ואלבומים במגירות שלא נפתחו בבית הורי. עכשיו, כשאני יודעת שבריר ממה שטמון בהם קשה להבין מדוע נאגרו ונשמרו כל אלה בקפידה ובאותו זמן נעזבו בלתי מפוענחים.

בשנים האחרונות אני חוקרת יוצרת וכותבת טקסטים בהשראת הדימויים והמכתבים. מנסה להבין את הזיכרון ואת השכחה, את מגבלות של הפענוח בדיעבד, את ההקשרים להווה ואפשרויות ההנגשה. לפעמים די במכתב מתורגם כפי שהוא, לפעמים הפריט הוא רק קצה חוט שמוביל למחוזות אחרים - לארועים היסטוריים או עכשווים, להבנת ארכיונים כמושג, להרהור ב"אמת היסטורית" או ליצור פירטי ארכיון לעתיד.

 

שותפי המצוין ל"פשע", אבי, פרש בטרם עת. לא היה ולא יהיה כמוהו לחקור את האוסף. צירוף של היכרות עם ההיסטוריה המשפחתית (שלא הייתה נרחבת כשהיתחלנו), ידע בהיסטוריה כללית, השפה, הסקרנות, העקשנות - אין להם תחליף. שידרנו על אותו גל בסקרנות ל"פרטים לא חשובים" או בדרך שלנו להחליט על "עובדות". כל זה נפסק פתאום, אצטרך למצוא דרך אחרת.

 

מהו המקום הנכון לאכסן את האוסף? ז'אק דרידה טען ששמירה בארכיון הוא נסיון למנוע מחיקה, אך עצם הגניזה היא שמובילה לשיכחה. האוסף הזה אינו ארכיון על פי הגדרה: הוא מפוענח באופן מוגבל, חלקו לא יפוענח לעולם. הוא אינו מקוטלג דיגיטלית ולא נשמר בתנאים אידאלים. אפשר לאכסן אותו באחד מאותם מקומות ממוזגים במידה המדויקת, בתוך ארונות מתכת גדולים, עובדים מיומנים ירפרפו על הפריטים, יקטלגו לפי מילות מפתח - קיבלתי הצעה כזאת.

אין באוסף שלנו דמויות מניעות היסטוריה,  אולי יום אחד, חוקר אחד, יבקש לשלוף מכתב ממגירה ממוספרת, הוא יבין הקשרים לתהליך היסטורי כלשהו ויפספס את האנושי, הפרטי.

 

לפני שמתפזרים: אינטרקציה עם הצופים/קוראים היא חלק חשוב מהנבירה, הפרימה והאירגון מחדש של האַרְכִיב. כיתבו אלי דרך תגובות בתחתית הרשומות או דרך דף "צרו קשר".

תודה,

יעל בכרך-ברזילי

איך קרה שנפתחה המגירה