לני ריפנשטאהל
לני ריפנשטאהל היתה אישה פורצת דרך שפעלה ללא מורא בשדה של גברים. היא היתה מקצועית, חדשנית, אמביציונית וידעה איך לתקשר עם בעלי הממון כדי להשיג תקציבים חסרי תקדים עבור סרטיה. החשיבה בגדול ותקציבי הענק איפשרו לה להשתמש בטכניקות חדשניות ועתירות עבודה (כמו לחפור שוחה כדי לצלם מזווית נמוכה ומאדירה או להעלות מצלמה לכדור פורח כדי לצלם שטח גדול מזוית עילית, להשתמש במאות ניצבים). הטכניקות האלה איפשרו ליצור סרטים אפיים, התואמים את האג׳נדה של הלקוחות. היא זכתה להערכה מקצועית לא רק מהם, אלא גם מעמיתיה למקצוע.
סרטי התעמולה שעשתה עבור ידידה אדולף והמפלגה הנאצית, עסקו בתעמולה חיובית - לא היתה בהם לעג לגזעים הנחותים, אלא האדרה של הגזע, החברה והגוף הארי. היא טענה להגנתה שאלו ״סרטים תעודיים״ (שהוזמנו ומומנו על ידי המפלגה הנאצית…).
מבקריה טענו שאלו סרטי תעמולה, שהיתה מיודדת עם היטלר אישית, העריצה אותו והיתה מקושרת לצמרת הנאצית. איכשהו היא הצליחה לתמרן בין כל הטענות האלה ולחיות חופשיה עד גיל 101, עם מכה בכנף לקריירה. יש כנראה אנשים שאי אפשר לגעת בהם.
הסרט עליו עבדה לאורך הזמן הרב ביותר היה "Tiefland" (השפֵלה) סרט המבוסס על אופרה האהובה על היטלר. אמנם זה היה סרט עלילתי, אבל גם עבורו הצליחה לקבל מימון דרך ידידה אדולף. העיכוב הראשון נוצר כשהתבקשה להפיק סרטי תעמולה ומאוחר יותר נאלצה להפסיק את הצילומים בספרד בשל המלחמה ולעבור לצלם בהרי האלפים והדולומיטים.
ומה עושים באלפים כשנדרש סט של כפר ספרדי? קל. מקימים העתק של כפר ספרדי. וכשנדרשים ניצבים עם מראה ספרדי? או, טוב ששאלתם. בשביל זה יש חברים! ריפנשטאהל ״השיגה״ ניצבים ממחנות ריכוז קטנים, בני הסינטי ורומה, סה״כ יותר ממאה. חלקם נשלחו לאושוויץ זמן לא רב לאחר ההשתתפות בסרט.
ריפנשטאהל טענה בתחילה שפגשה את כולם אחרי המלחמה והכל טוב. כשהוכח שחלקם נרצחו באושוויץ, היא טענה שלא ידעה על גורלם הצפוי כש״השתתפו״ בסרט שלה.
אבל, האם לא מספיק שניצלה בידיעה עובדי כפיה? מהיכן צצו על הסט אותם שזופי עור צייתנים? מי הביא אותם ואיך התייחסו אליהם? קיבלו את הסכמתם? לאן חזרו אחרי הצילומים? כמה נוח שלא צריך לשלם להם ושאין להם דרישות.
הנאצים העבירו מליוני אנשים ממקום מגוריהם, שללו את החופש שלהם והעסיקו אותם בעבודות כפייה למען הרייך, בתנאים קשים, תחת הנחת ״הברירה הטבעית״, כלומר כשיטת ״דילול אוכלוסיה״ בפני עצמה. כל זה היה כמובן חלק מתורת הגזע - אלו עמים שנועדו לשרת את הגזע הארי.
אם לא היו תאי הגזים ובורות ההריגה, די בתופעה זו כדי לדבר על פשעים ברמות אפיות נגד האנושות.
הסרט Tiefland יצא לאקרנים, על ניצביו, באיחור רב, ב-1954.
הסרט אמנם נפסל מהשתתפות ב״קאן״ , אך ז’אן קוקטו, שהתלהב מהסרט, התעקש שהסרט ישתתף בפסטיבל הסרטים של ונציה. הדבר לא יצא לפועל מאחר וקוקטו נפטר לפני הגשמת רצונו.
כשנמאס לריפנשטאהל מהמכשולים שנערמים בשל עברה, (משפט שדה! הרי זוכתה בבית משפט!), היא עברה לצלם ילידים בשבט הנובה בסודאן וחיה שם לסרוגין. שם לא ידעו על עברה. ספריה עם צילומי סטילס משם זכו להצלחה והערכה ברחבי העולם ולביקורת נוקבת מסוזן סונטג שטענה שיש בצילומים את אותה זווית הפשיסטית כמן בצילומי הגוף הארי של ריפנשטאהל.
ריפנשטאהל, שסירטה על האולמפידה שך 1936 בברלין מומן על ידי הנאצים וזכה לתהילה, היתה אורחת הכבוד במשחקים האולמפים של 1976.
ככל שאני כותבת, אני מרגישה שזה כמו תסריט הוליוודי שלא יודע איפה להפסיק. כל אחת מחמש הפסקאות האחרונות יכלה לשמש כפואנטה דרמטית לסיים בה. אז להזכיר שלפני שבועיים, מצאתי בגלריה Camera Work בברלין, בלי שום הסבר, מוצג למכירה ליד צילומים של דאיין ארבוס, צילום של רייפנשטאהל ובו זורק דיסקוס ארי בתנוחת הפסל היווני, מצולם מזוית נמוכה...
זו תהיה אופציה שישית וזה ממש מוגזם.
תוספת מאוחרת:
בעקבות תגובות לאמור מעלה קיימתי שיחת טלפון עם אלכסנדר גוליה, אחד ממנהלי הגלריה הברלינאית Camera work. כאמור, בקרתי בגלריה והופתעתי למצוא תמונה של ריפנשטאהל, זורק הדיסקוס, מסדרת אולמפידת 1936, תלויה ללא הסבר או קונטקסט בין צילומים של ארבוס והלמוט ניוטון. משתפת בעיקרי השיחה:
התערוכה בה הוצגה התמונה ציינה 25 שנים לגלריה Camera work והוצגו בה עבודות של אמנים שתערוכת יחיד שלהם הוצגה בגלריה במשך שנות קיומה. תערוכה של לני ריפנשטאהל הוצגה בגלריה לפני יותר מ-20 שנה. היא נכחה בארוע ואף נתנה ראיונות (דבר שלא נהגה לעשות באותה עת ונתן הזדמנות לשאול אותה גם על עברה, לדברי מר גוליה).
בהזדמנות זו, הגלריה רכשה סדרות של צילומיה מהאולימפיאדה בברלין הנאצית וגם מהצילומים המאוחרים יותר, מאפריקה. הצילומים משמשים בעיקר להשאלה למוסדות, הן בהקשר של צילום בשל הערך הוויזואלי שלהם והן בהקשר ההיסטורי. הצילומים נרכשו מהאמנית מתוך שאיפה שיוחזקו בידיים אחראיות ובאופן מרוכז. מכירת פוטנציאלית של צילומים נעשית באופן זהיר וסלקטיבי ורק למוסדות מתאימים.
הבחירה להמנע מהסברים ליד התמונות - היא של אוצר התערוכה, שאינו עובד גלריה. היה דיון בנושא ולבסוף כך החליט. מתקיימים בתערוכה סיורים מודרכים ואז ניתן הסבר וקונטקסט.
פרט מעניין ומעורר מחשבה שלא ידעתי: הלמוט ניוטון, הצלם שעבודותיו חלקו קיר עם הצילום המדובר, יהודי ברלינאי שמשפחתו נמלטה מגרמניה ב-1938, העריץ את עבודתה של ריפנשטאהל. בראיון איתו משנת 2000, עת הציג תערוכה בברלין, בו הוא התייחס לריפנשטאהל: ״לאחרונה צילמתי אותה עבור Vanity Fair. אני מעריץ אותה כאמנית, היא הצלמת ויוצרת הקולנוע הכי מהפכנית של זמננו, גם אם העבודות הנאציות שלה היו מבאסות. אני מכיר את הביקורת הזאת, אשתי תמיד שואלת, ׳איך אתה יכול פשוט לעבור לצד השני?׳ אני יכול להפריד את הדברים הללו, כנראה אני חסר תקנה!״
ניוטון, מהנודעים שבצלמי האופנה, הואשם שהסגנון שלו גובל בפונוגרפיה. באותו ראיון אמר: ״היום הכל פוליטיקלי קורקט. העבודה בארה"ב מוגבלת יותר מאשר באירופה. ב׳ווג׳ בארה"ב, שם יש לי חוזה, אני לא יכול לצלם אפילו חצי פטמה! זה קצת מזכיר לי את הנאצים.״
משהו פתוח נשאר באוויר, אני יודעת. לטעמי יש להציג את התמונה עם קונטקסט.
כמה מבני משפחתי התגוררו עד 1938 ברחוב קנזבק, במרחק 2-3 דקות הליכה מהגלריה של היום. בשנה זו השכונה ״נוקתה״ מיהודים והם עברו לשכונה אחרת. ניספו.