פרידריך מקבל 20 מארק
בנובמבר השנה ימלאו 80 לליל הבדולח. יש המתנגדים לשם הזה, המשווה לאירוע, שאינו מסתכם בלילה אחד ולא בזכוכיות מנופצות, דימוי זוהר של נשף מפואר. היסטוריונים לא מעטים מגדירים את הלילה של התשעה בנובמבר 1938 (והיום שלאחריו) כיום הראשון של השואה ולכן זהו אירוע היסטורי חשוב מאין כמותו וראוי לציון מיוחד. לפני כתשעה חודשים נודע לי שד״ר אסטריד ליי עובדת בברלין על תערוכה בנושא ליל הבדולח, לקראת יום הזיכרון העגול. כתבתי לה שככל הידוע לי פרידריך, אחיו של סבי (ושל אדולף), היה בין אלה שנעצרו למחרת ליל הבדולח. ההיסוס שלי נבע מסתירות במידע שברשותי לגבי גורלו של פרידריך. האשמתי בכך את סבא שלי שנראה שהיה מבולבל ודיסלקט תאריכים. המקרה של פרידריך לא התאים לתערוכה של ד״ר ליי. הוא נשלח לכאורה לבוכנוואלד והיא מתעניינת במחנה ״שלה״, זאקסנהאוזן (ד״ר ליי מנהלת את אתר ההנצחה והמוזיאון של זאקסנהאוזן הסמוך לברלין). עדיין, כדי לעזור לי, אסטריד טרחה ופנתה לעמיתיה בארכיון של בוכנוואלד. היא השיגה עבורי שישה מסמכים. זה כל מה שיש, אמרו לה שם. (בפרקים הבאים אני מבקרת בארכיון של בוכנוואלד ויוצאת עם ערימה מכובדת של מסמכים). ע״פ המסמכים פרידריך אכן נעצר בליל הבדולח, נשלח לבוכנוואלד ושוחרר כחודש מאוחר יותר. המסמכים הנוספים חשפו את המאורעות שהובילו לקץ חייו, פרק בהיסטוריה של האכזריות שלא ידעתי עליו. כשקיבלתי את המידע מאסטריד רפרפתי על העובדות האחרונות האלה ומיהרתי להדחיקן. עד כה הסברתי לעצמי שאני עוסקת בהחייאת דמויות דרך מכתבים - בחייהם, באופיים, ביחסים ביניהם, בקבלת ההחלטות הגורליות. הגעתי עד סף ה״משלוח״ ולא מעבר לזה, לא צעדתי איתם לתוך המחנות. לפיכך לא מפתיע שנמנעתי בתחילה מלחקור את הפרטים האלה, על הקץ, שהתגלו לי מבלי שביקשתי. כשהפכתי את האבן הזאת, בסופו של דבר, הבנתי שהבלבול הקשור לגורלו של פרידריך אינו אשמתו של סבי בלבד - מקורו ברצון העז של הרוצחים להסתיר את מעשיהם. אספר על כך בנפרד. בכל מקרה, בין המסמכים ששלחה ד״ר ליי, היה מסמך שמולא ביום השחרור של פרידריך מבוכנוואלד. שחרור הוא עניין משמח:
ד״ר ליי הסבירה את המסמך כך: 20 מארק שהיו בכיסו של פרידריך כשנעצר מוחזרים לו ביום שחרורו ובמסמך זה הוא מאשר את קבלתם. סדר צריך להיות וזה רק הוגן להחזיר לאסיר שזה עתה עונה, הורעב והושפל, את עשרים המארק שלו. בוודאי הרים את השטר אל מול האור כדי לבדוק אם אכן זה השטר שלו ויש בו את סימני הסיכה שהידקה את השטר בכיסו.
לפני כחודש, בבוקר שלפני ההרצאה שלי באוניברסיטת ווימאר, ביקרתי עם המארח שלי, ד״ר יורג פאולוס, בארכיון מדינת תורינגיה. לכל ארכיון הנהלים שלו מבחינת הרשאות הפרטיות, הדיגיטציה והנגישות. בעידן הדיגיטלי עדיין לא פשוט למצוא מידע, גם כשמדובר בתקופה שנחקרה רבות. רוב המידע אינו חשוף לחיפושים ברשת, הגישה אליו מסורבלת עד שדרוש ידע וניסיון כדי לדעת היכן ואיך כדאי לחפש.
אלת המזל חייכה אליי וזימנה אותי להרצות באוניברסיטה הספיצפית הזאת, אצל מארח שהכיר את הארכיון הממוקם בעיר הזו, היה סקרן ויזם את הביקור בארכיון, לא מתוך ידיעה שנמצא שם משהו אלא בבחינת ״שווה לנסות, מה יש להפסיד?״
בארכיונים רבים הנוהל דומה למדי. שולחים בקשה למידע, הארכיבר מחפש מסמכים ע״פ הפרטים בבקשה (ככל שניתן לו מידע רב יותר, הסיכוי שימצא מסמכים רלוונטיים גדל). נקבעת פגישה בה מוצגים המסמכים ובסופה אפשר להזמין, תמורת תשלום, עותקים שנשלחים מאוחר יותר (צילום עצמי במקום אינו אפשרי). רחבת הכניסה לארכיון גדולה ונראית ריקה.
למעשה זוהי אנדרטה: על הקרקע פזורים שברים מבניין הגסטפו שעמד פה פעם.
יש לפעמים תחושה שגרמניה כולה היא אנדרטה אחת גדולה. שלטים בגרמנית בלבד מסברים על האנדרטה ומה היה במקום. כמו אומרים - זה החשבון הפרטי שלנו, הגרמנים, עם ההיסטוריה. בניין הארכיון מאובטח ורחב ידיים. התיקים שלנו מופקדים בכניסה ואנחנו מוזמנים לחדר ישיבות קטן. הארכיבר שנפגש אתנו, ד״ר פרנק בובלנץ, אינו דובר אנגלית. זו מגבלה נפוצה עבור חוקר זר באזורים שהיו בשליטה מזרח גרמנית. נוכחותו של ד״ר פאולוס מועילה שוב - הוא מתרגם עבורי את ההסברים.
המזל שיחק לנו, הוא מצא עבורנו שלושה מסמכים. פה נמצא המסמך המקורי שאסטריד שלחה לי!
למה כאן? מלבד העובדה שווימאר היא העיר הקרובה לבוכנוואלד והארכיון נמצא בה - אינני יודעת.
ד״ר בובלנץ נותן הסבר שונה מזה של אסטריד על המסמך וטוען כך: הנאצים דרשו מאדלה, אישתו של פרידריך, לשלוח דמי נסיעה ברכבת מבוכנוואלד לביתו בדארמשטאט, אין בדעתם לממן אסירים. במסמך הזה פרידריך מאשר שקיבל את הסכום. ע״פ עדויות של אחרים זהו חלק מתהליך השחרור בו התחייב לא לחשוף מידע על הנעשה בבוכנוואלד ונאמר לו שעליו לעזוב את גרמניה בהקדם, פן יאסר שוב. מעשית, עזיבה הייתה כמעט בלתי אפשרית בתקופה שבה רוב המדינות הקשיחו את חוקי ההגירה שלהן. אחזתי בידי את המקור. זו תחושה שונה לגמרי - אפשר לחוש בטקסטורה של הנייר (עבה ומחוספס) ובצבעוניות שלו (צהבהב), במחיקות במעין טיפקס, או דבק, שאי אפשר היה להבחין בהן בעותק שקיבלתי מאסטריד. בעמודה הימנית חתימתו של פרידריך. הוא חתם במו ידיו ביום ששוחרר אחרי חודש של עינויים (אסירי ליל הבדולח זכו לתנאים שלא היו דומים להם באכזריותם עד שלב זה).
אני נוגעת במסמך, מעבירה אצבע על חתימתו של פרידריך. מרגישה צורך בלתי נשלט לתעד את האירוע, את הנגיעה שלי, האיחוד. אבל אין לי אומץ ואני מניחה את המסמך על השולחן. לבסוף אני מגניבה צילום.
הארכיבר קופץ וגוער בי, אני מתנצלת ואומרת שלא ידעתי. אחרי שיצאנו יורג (ד״ר פאולוס) צוחק ואומר לי - בדיוק ככה צריך לעשות.
הלוואי שהייתי מעזה יותר.
פוסט נוסף המתקשר לליל הבדולח, הדרך לקאפוט.
