רות והיינץ גינסבורג מקבלים חיסון נגד אבעבועות שחורות

כמו כל בני גילה, הוזמנה רות גינסבורג בשנת חייה השתים-עשרה לקבל חיסון למניעת אבעבועות שחורות. זהו חיסון שני שהיא תקבל נגד המחלה המאוד בלתי נעימה הזו, את החיסון הראשון קיבלה כשהייתה תינוקת.

לא רק שבני ה-12 הפרוסים של 1934 זכאים לחיסון חינמי, אלה שעל ההורים בכל גרמניה מוטלת החובה על פי חוק לוודא שהילדים יחוסנו. במקרה של רות, החובה מוטלת על האפוטרופוס שלה. אביה, אברהם, נפטר כשהייתה בת ארבע ואמה הדוויג כשהגיעה לגיל תשע. רות אמנם יתומה, אך לא נותרה לבדה בעולם: האפוטרופוס הוא סבא שלה, יוליוס. הוא וסבתא נאני עזבו את החווה הגדולה שלהם בעיירה שטוהם, ועברו לביתם של הנכדים בעיר הסמוכה מרינוורדר, כדי לטפל בה ובאחיה הקטן הייני (היינץ) ולהעניק להם ילדות שלווה ככל האפשר, בהתחשב בנסיבות ובתקופה. הילדים היו אמורים לעבור לרשות אחותה של הדוויג, קטה (לימים סבתא שלי), אבל בנתיים היטלר עלה לשלטון וקטה היגרה לפלשתינה, בתקווה להביא את הילדים אליה בהמשך.


מימין לשמאל: קטה, רות, הייני, הדוויג, יוליוס ונאני
מימין לשמאל: קטה, רות, הייני, הדוויג, יוליוס ונאני

זימון לחיסון עבור רות גינסבורג, 1934
זימון לחיסון עבור רות גינסבורג, 1934

בצד הקדמי של הזימון שקיבלה רות, מפורט אלו אישורים להביא במידה וחוסנה באופן פרטי, חלתה באבעבועות שחורות בחמש השנים האחרונות או במקרה שיש סיבה רפואית להמנע מחיסון. כמו כן מפורטים הקנסות שנקבעו בחוק, שיוטלו על הורים או אפוטרופוסים, במקרה של אי הצגת הוכחת חיסון ע״פ דרישה ו/או במידה וימנעו חיסון מהילדים שבאחריותם. מניעת חיסון מילד, ללא אישור, אף עשויה לגרור עונש מאסר של 3 ימים.


גם אם אחרי אלפי שנים של התפרצויות כולם כבר יודעים כמה נוראית המחלה, בצידו השני של הטופס מתוארות התוצאות הקשות האפשריות, במידה ונדבקים. בטופס מצויין שמאז תוקן חוק הרייך המחייב חיסונים, המחלה הפכה לנדירה ומי שנדבק בה למרות החיסון, מתגבר עליה עם תופעות קלות יחסית. הטקסט מסביר שהחיסון בטוח למדי ומופק בצורה מבוקרת ומוקפדת. ההסברים האלה נחוצים מול חששות טבעיים ומול מידע שמופץ על ידי מתנגדי החיסון.

הטופס מפרט את תנאי ההגיינה הדרושים, כיצד לטפל באזור הזריקה וכיצד לנהוג במקרה של תופעות לוואי (שלרוב לא מצריכות העדרות מבית הספר). ההורים-אפוטרופוסים מתבקשים לדווח על כל תופעה ב-14 יום שאחרי החיסון.

רות מוזמנת לבדיקת ביקורת, כשבוע לאחר ביצוע החיסון, גם זה מפורט בחוק. הרופא שיבדוק אותה יכול להחליט שהחיסון ״לא הצליח״ ובמקרה זה תינתן מנת חיסון נוספת.


במומיה של רעמסס פרעה החמישי נמצאו סימנים החשודים כאבעבועות שחורות
במומיה של רעמסס פרעה החמישי נמצאו סימנים החשודים כאבעבועות שחורות

חיסון נגד אבעבועות שחורות הוא החיסון הראשון שיוצר והופץ לציבור באופן המוני, כחלק מהתמודדות כוללת עם מגיפה, מה שנקרא ״בריאות הציבור״. עד להמצאת החיסון, בסוף המאה ה-18, נחשבה מחלת האבעבועות השחורות למחלה קשה ומסוכנת, שקטלה יותר בני אדם מכל מחלה ידועה אחרת. כמו מחלות וויראליות אחרות, לא נמצאה דרך להתמודד עם התפרצויות בדרך של ריפוי, והחיסון היווה קפיצת דרך בתחום המניעה.


עם רקע כזה, אין פלא שבמהלך המאה ה-19, החיסון הפך לנפוץ בארצות רבות. באזורים שונים של גרמניה נחקקו חוקים מקומיים המחייבים חיסון, בעיקר לאוכלוסיות ספציפיות (ילדים במוסדות חינוך ציבוריים, חיילים, סטודנטים), אך לרוב לא היו השלכות לסירוב ורמת האכיפה של התקנות הקיימות עלתה רק בתקופות של התפרצות.


בשנות העשרים של אותה מאה, התגלו מקרים של מחוסנים שנדבקו. אמנם ניצפו סמפטומים מתונים יחסית במחוסנים, אבל המסקנה היתה שהחיסון אינו תקף לכל החיים, כפי שחשבו בתחילה. המומחים המליצו על מנת חיסון נוספת כעבור 10 שנים. גופי השלטון המקומיים לא חייבו אבל עודדו את האוכלוסיה להתחסן במנה השנייה, כהמלצה. חיילים חוסנו עם גיוסם.


במלחמת פרוסיה-צרפת (1870-1871), הפרקטיקה הזו עמדה במבחן. שלא כמו החיילים הגרמנים, החיילים הצרפתיים לא חוסנו בחיסון החיזוק השני. יותר מ-27 אלף חיילים צרפתיים איבדו את חייהם בהתפרצות שהתחוללה בסמוך למלחמה, לעומת פחות מ-300 חיילים גרמנים. גם בין אזרחים אפשר היה להבחין בהבדלים משמעותיים בין אזורים בהם החיסון היה נפוץ לאלו שפחות.


התוצאות היו מובהקות והמשמעות הצבאית והכלכלית הייתה קריטית. מיד אחרי המלחמה הוגשה הצעת חוק גרמנית - שני חיסוני חובה עבור כלל האוכלוסיה. הצעת החוק סיפקה גם אמצעי אכיפה בעזרת קנסות ועונשי מאסר.

כצפוי, זה לא הלך חלק.


נציגי המפלגה הלאומית הליברלית טענו שהחיסון פוגע בזכויותיהם ורווחתם של אזרחים. פוליטיקאים של המפלגה הפרוגרסיבית תארו את מתנגדי חוק חיסוני החובה כמתנגדי קידמה ומדע. השמרנים הטילו ספק אם מעמדות נמוכים אנאלפביתים יכולים להעריך את היתרונות והסיכונים של חיסון והדגישו כי על המדינה מוטלת החובה להגן על עצמה ועל האזרחים.


לאחר ויכוח ארוך ותיקונים רבים, הצעת החוק עברה לחוק ונכנסה לתוקף ב-1874. בחוק שהתקבל לבסוף הופחתו הסנקציות כלפי ההורים והורחבו הקנסות הפוטנציאלים על הרופאים המחסנים.


ע״פ החוק שהתקבל, תינוקות מחוסנים תוך שנה מהלידה, חיסון שני ניתן בערך בגיל שתים עשרה, מלבד במקרים חריגים שיאושרו ע״י רופאים וחיילים יחוסנו מחדש בעת הגיוס.


זימון לחיסון ראשון עבור התינוק היינץ גינסבורג, 1926
זימון לחיסון ראשון עבור התינוק היינץ גינסבורג, 1926


החוק קבע שהגורם המחסן חייב להיות רופא, והוא גם חייב ברישום מדוקדק וניהול רשימות מחוסנים.


סנקציות על מחסנים:

  • מחסנים שאינם מורשים עלולים להיקנס עד 150 מארק או מאסר של 14 ימים.

  • מחסנים שלא הצליחו לשמור על רישומים נאותים נקנסו עד 100 מארק.

  • אם החיסון בוצע ברשלנות, מחסנים צפויים למאסר שלושה חודשים או קנס של עד 500 מארק.

  • המוציא תעודות חיסון כוזבות צפוי לעמוד לדין בגין זיוף.


סנקציות על הורים אפוטרופוסים:

  • הורים שיתבקשו על ידי הרשויות ולא יציגו תעודת חיסון עבור ילדיהם צפויים לקנס של עשרים מארק.

  • מי שמנעו מילדיהם להתחסן עלולים, לאחר תזכורת רשמית, צפויים לקנס של חמישים מארק ולמאסר למשך שלושה ימים.


בעוד שהתנגדות מוקדמת לחיסונים הוגבלה לקבוצות קטנות ומקומיות, במחצית השנייה של המאה ה-19 ובמיוחד לאחר העברת חוק החיסונים, קבוצות אלו שיתפו פעולה כדי ליצור תנועה גדולה יותר ומאורגנת נגד חיסונים. כאופן פעולה הם קידמו הרצאות פומביות ופרסמו עלונים.

מתנגדי תהליך החיסון נימקו את התנגדותם בכך שהדגישו תופעות לוואי בלתי רצויות. לפעמים טענו שהחיסון כלל לא עובד ושהילדים נפגעו מהחיסון שבעצמו גרם להם לחלות. האשמות אלו שולבו לעתים בתיאוריות קונספירציה, למשל שחיסון הוא מזימה למיגור מעמד הפועלים, או שחיסונים הם נסיון של גורמים זרים “לפגוע בסדר הקיים” (זהו טיעון שנגע בשנאת זרים ואנטישמית. כצפוי יהודים הואשמו הן בהפצת מחלות והן בהפצת חיסונים). באותו קו רמזו אחרים שמי שנפגע ממגיפות אלו בעיקר ״מיעוטים״ ועניים, אז מה הבעיה בעצם.


רות והייני (היינץ) גינסבורג
רות והייני (היינץ) גינסבורג

הייני כנראה לא קיבל את החיסון השני, זה של גיל 12, אחרת בוודאי הייתי מוצאת את המסמך הזה. זה לא כל כך מפתיע בתחשב בעובדה שאת החיסון השני היה אמור לקבל ב-1937, תקופה קאוטית למדי, בפרט עבור יהודים. סבא יוליוס כבר לא היה בין החיים וסבתא נאני עברה עם הילדים לברלין, הליברלית מעט יותר (החיים בפרוסיה הפכו כנראה לבלתי נסבלים).

נאני שמרה על הנכדים בכל כוחותיה. גם כשביקרה בפלשתינה, כשנולד שם נכד (אבא שלי), היא סירבה להשאר וחזרה אל נכדיה בברלין. רק באפריל 1939, במאמצים המשולבים שלה ושל קטה, הצליחו לשלוח אותם לפלשתינה, במסגרת עליית הנוער. בעצמה כבר לא הצליחה לצאת.


רות והיינץ הגיעו לפלשתינה עם תעודות החיסון שלהם, אבל סביר להניח שחוסנו כאן שוב משום שהחוק הבריטי חייב חיסון נגד כולרה ואבעבועות שחורות לכל הנכנסים. (פתור ניתן רק למי שהציג תעודת חיסון משלוש השנים האחרונות).


חוק חיסון החובה הגרמני מ-1874 נשאר בתוקף עד שנות השבעים של המאה העשרים עת הוכרז בעולם על הכחדת הנגיף הגורם לאבעבועות שחורות מהמרחב הציבורי. בגרמניה המזרחית המשיכו לחסן עד נפילת החומות והאיחוד.

אפשר לומר שהחיסונים אכן ״פגעו בסדר הקיים״ שהרי לאחר מבצע חיסון מקיף של כלל האוכלוסייה העולמית, נכחדה מהעולם מחלה שהעולם הורגל בקיומה.


רות והיינץ ליד ביתם ברחוב ביסמארק, מרינוורדר, פרוסיה.
רות והיינץ ליד ביתם ברחוב ביסמארק, מרינוורדר, פרוסיה.


בחדר המדרגות של הבית, היום בקפידזין, נובמבר 2019 (Kwidzyn), פולין
אני בחדר המדרגות של הבית ברחוב ביסמארק, היום בקפידזין, פולין, נובמבר 2019, רגעים ספורים לפני מגיפה אחרת.



עוד על פנקסי חיסון בבלוג של המוזיאון היהודי בברלין

קבלת עדכונים מהאַרְכִיב

טקסטים בנושא:
טקסטים אחרונים: