לריסה
זו לא ההפתעה הראשונה שמצאתי במאגר של ״יד ושם״, אלא הטריה שבהן.
בדרך כלל אני מחפשת ב״מאגר שמות קורבנות השואה״ אדם ספציפי שאני יודעת שנספה. המידע העיקרי שאני מוצאת הוא דפי עֵד שמילאו קרובי משפחה. אלו טפסים שניראים תמציתיים ובירוקרטיים, אך כמו סיפורים קצרים של פיסקה אחת, מייצגים במילים מועטות חיים שלמים ומוות של הקורבנות ושל המחברים (ממלאי הטפסים).
הפעם חיפשתי את שם המשפחה של בית אימי, למקרה שיש מידע שפספסתי וכך מצאתי רשומה עבור דודתי (מנשואין), לריסה. ברגע הראשון הופתעתי, דודתי חיה איתנו עד לא מזמן ולכן מעולם לא חיפשתי את שמה, הרי היא לא ניספתה. היא לא סיפרה לי בעצמה, אבל ידעתי שילדותה בזמן המלחמה עברה עליה במנזר באזור וורשה.
על השתיקה של הדור ההוא מדובר רבות, אבל נראה שאצל דודתי מחיקת העבר היתה דרך חיים: היא לא דיברה על אף אחת מהמכות שהחיים זימנו לה (והם זימנו), גם לא על הרגעים היפים - נוסטלגיה היתה ממנה והלאה. הסימן היחיד לטראומת הילדות שעברה היה סירוב לרכוש מוצרים שיוצרו בגרמניה.
לריסה, אחרי המלחמה
המשכתי בעקבות הלינקים, כדי למצוא את המקור שזיכה את דודתי בכבוד המפוקפק. הם הובילו לחסידת אומות עולם בשם קזימיארה בונקובסקה סיקורה (Kazimiera Bąkowska Sikora), מעולם לא שמעתי עליה. עירית, בת דודתי, לא ידעה דבר על אותה קזימיארה. אפילו אחותה הצעירה של לריסה, פולין, שהיתה בת שש בסיום המלחמה ושרדה באותה דרך, לא שמעה מעולם על הדבר. תקציר עלילות הפולניה האלמונית באתר יד ושם, הזכיר באופן עמום את הסיפור שידענו.
ביקשתי מ״יד ושם״ את החומרים הקשורים לתיק וקיבלתי עדויות בכתב יד, בפולנית, ומספר טפסים.
את הבקשה להכיר בגב׳ סיקורה כחסידת אומות עולם הגישה יגודה, בת דודתם של לריסה ופולין, בשנת 2000 (כשסיפרה לחברים על הדרך בה ניצלה והם המליצו לה למלא את הבקשה, דבר שלא חשבה עליו עד אז).
ניסיתי לשחזר את ארועי ההצלה בעזרת המקורות המוגבלים שמצאתי: עדותה של יגודה שהופקדה ב״יד ושם״ בצירוף המעט הידוע במקורות המשפחתיים. את אלה הצלבתי עם הארועים ההיסטורים הידועים.
ובכן, הדברים היו (בערך) כך:
מניה וזיגמונד ווידיסלבסקי הגיעו לוורשה כפליטים מלודז׳ עם בנותיהן התאומות ויניה ויגודה (ילידות 1931), עם אחותה של מניה, רניה (רבקה) גולדמן, ובנותיה הקטנות לריסה (ילידת 1936) ופולין (ילידת 1939). זה היה, ככל הנראה, בתחילת 1940, כשהשלטונות התחילו לרכז את יהודי לודז׳ באזור שיוגדר מאוחר יותר כגטו. (לודז׳ היתה באזור המסופח לרייך, בעוד וורשה היתה שייכת לגנרלגוברנמן).
כשהגיעו לוורשה גרו ברחוב חלודנה. זהו הרחוב שהפריד מאוחר יותר בין שני חלקי הגטו - גשר שעבר מעל הרחוב הארי, איפשר מעבר בין ״הגטו הגדול״ ו״הגטו הקטן״. בתקופה זו יצרו יחסי שכנות טובה עם קזימיארה עד שבאוקטובר 1940 יצאה הוראה המחייבת את היהודים לגור בתוך הגטו.
כתובתם הבאה הייתה בתוך הגטו, ברחוב Sosnowa. היום, ממש בסמוך, עומד מלון אינטרקונטיננטל על שפע כוכביו. אז, הוא היה באזור זה נמצא ב״גטו הקטן״, שהתנאים בו היו טובים יותר מבאחיו הגדול, כמובן יחסי לגטאות ולא למלונות שופעי כוכבים. באחד החדרים, העידה יגודה, היה ״חור גדול״ שנפער בהפצצות. זו היתה תופעה שכיחה בגטו.
מתי החל מבצע ההצלה, לא ברור. קיים קונפליקט בעדויות על כך (יש לזכור כי העדות היו ילדות בתקופה המדוברת ותחושת הזמן של כל אדם משתבשת בתקופות מטורפות כאלה - של ילדים בפרט). בעדותה של יגודה, או יותר נכון תקציר של ״יד ושם״ שמבוסס על מינוחים לא ברורים שלה, זה היה ב-1943 לפני חיסול הגטו (יגודה משתמשת במושג ״ when the ghetto was liquidated״, אבל ללא תאריך). לעומת זאת, על פי טופס שמילאה לריסה בעבר, זה היה כבר בנובמבר 1940 ממש בתקופה בה נסגרו שערי הגטו. הגירסה השניה נשמעת לי הגיונית יותר משתי סיבות. הראשונה - קשה להניח שבתקופה כה מאוחרת מבצע הצלה כזה היה אפשרי. השניה - תזמון כזה מותיר זמן לשפע הגלגולים שעוד יעברו עד סוף המלחמה.
קזימיארה תכננה הכל, עד הפרטים הקטנים. היא שכרה דירה והשיגה ניירות מזויפים ואז באה לקחת אותם מהגטו: את האמהות ובנותיהן (זיגמונד כבר היה בצד הארי). יגודה זכרה את הנסיעה מהגטו לצד הארי של העיר בעגלה/כרכרה, את החייל הגרמני שואל ״יש יהודים?״ וקזימיארה משיבה בצחקוק ״לא, לא!״. היא ואחותה, כך היא מתארת, היו בלונדיניות אבל בנות הדוד היו ״בעלות מראה שמי, במיוחד הקטנה״.
אחיות בעלות מראה שמי, פולין (מימין) ולריסה (אחרי המלחמה).
הם הגיעו בשלום לצד הנכון של וורשה. בדירת המסתור קזימיארה הדריכה אותם בכל הדרוש להתנהלות בסביבה הארית. הילדות למדו איך להתפלל, להתנהג בכנסיה, להתוודות. את האמהות לימדה קזימיארה לבשל bigos, נזיד פולני מסורתי, כנראה ידע בסיסי שבלעדיו אינך יכולה להחשב כפולניה אמיתית.
הם גם שיננו את שמותיהם החדשים. לריסה הקטנה, הפכה לכריסטינה בארטוס.
קזימיארה המשיכה להיות הכתובת לכל בעייה שהתעוררה: שתי המשפחות עברו בעזרתה ממסתור למסתור, כל פעם שהתעורר חשד שהמקום אינו בטוח.
אחד מהבתים בהם שהו היה בית אחותה של קזימיארה ב-Kobyłka, מחוץ לוורשה. בת האחות העידה עבור ״יד ושם״: בזמן המלחמה לא ידעה מי הם האנשים המתארחים בביתם, ״אלו דברים שמבוגרים לא מספרים לילדים״. היא סיפרה על יחסים חמים שנשמרו גם אחרי המלחמה. היא לא ידעה לספר הרבה. כשניסתה לשאול את דודתה, שנים מאוחר יותר, קזימיארה נרתעה מלהזכר ברגעים המלאים בפחד וסכנות בלתי פוסקות, לא רק לחייה שלה אלא גם לחיי האחרים.
את השנתיים האחרונות של המלחמה בילו ארבע הילדות במנזרים. התאומות ודודתי לריסה במנזר ב-Milanówek, האחות הקטנה, פולין, במנזר ב-Wawer. הורו להן להסתיר את הקשר בינהן.
האמהות נשארו בצד הארי, תחת זהות מזוייפת ואף הצליחו להגיע לביקורים אצל בנותיהן (מפגשים שהתקיימו בסתר, מחוץ למנזר).
האמהות והילדות שרדו את המלחמה.
כלומר בערך - כאילו לא די בקשיים, רניה (אמא של לריסה ופולין) נפטרה ממחלה מיד אחרי המלחמה, ב-1945.
זיגמונד, אבי התאומות, לא שרד (איך התגלגלו הדברים עבורו - אינני יודעת).
בעלה של רניה, ברח לרוסיה כבר ב-1940 וחזר.
הניצולים נדדו לפריז וחיו שם אחרי המלחמה.
אלו הדברים. הם היו בערך כך - כאמור הם מבוססים על עדות כתובה של מי שהיו ילדות בתקופה מוטרפת ואין לצפות לדיוק היסטורי. הנסיון ליישר עם המאורעות ההיסטורים לא תמיד קל. הנה התלבטות לדוגמא: החבורה הגיעה לוורשה בתחילת 1940 (או לכל המוקדם בסוף 1939). באוקטובר 1940 היהודים חוייבו להכנס לגטו, באמצע נובמבר נסגרו השערים. אם כך, יש חלון של פחות משנה כדי לייצר קשרים בין המצילה לניצולים, קשרים כה משמעותיים עד שתסכן את חייה עבורם שוב ושוב. אולי טעיתי בהערכת זמן הארועים ואולי נפל בחלקם המזל להקלע ברגע גורלי בדרכה של אישה מופלאה (שיתכן ועזרה גם לאחרים, יגודה העידה שקזימיארה היתה חברה פעילה בתנועת ההתנגדות הפולנית).
בכל אופן לב העלילה ברור - וזה מספיק.
קזימיארה סיקורה היתה כבת עשרים ושבע כשהכירה את שתי המשפחות שהצילה. התואר הוענק לה אחרי מותה, ב-2002, יותר משישים שנה אחרי שהדברים קרו. המסמכים הראשונים הגיעו למשפחתה בפולין כשהיתה על ערש דווי - כנראה לא הספיקה לגלות שעתידים להעניק לה תואר כבוד.
עברו 20 שנים נוספות עד שגם אנחנו נחשפנו למי שבלעדיה דודתי לא הייתה.
Comments