איך לספור כמו ורבובסקי?

מה צריך כדי לשרוד תקופה ארוכה של תופת? בראש ובראשונה – מזל. כזה שגורם לפרוסה שלך לנחות שוב ושוב על הצד הנכון. אבל מעבר למזל, יש יחידי סגולה שיודעים בדיוק באיזה צד למרוח את החמאה, ומצליחים לעשות זאת שנייה לפני שהיא נוחתת.

כזה בדיוק היה יענקל ורבובסקי.

היה בו שילוב נדיר של כישורים חברתיים מחודדים, אומץ, תושייה וזריזות מחשבה – תכונות שחלקן שכלל לדבריו עוד בימיו כ״בחור ישיבה״. אלא שיענקל לא שמר את הכישרון הזה רק לעצמו: שמו יצא לפניו כפותר בעיות, אדם שהציל עשרות וסייע לרבבות, באמצעות זריזות המחשבה שלו. לא מעט ניצולים נזכרים בו בחיוך בעדותם ואומרים: ״ורבובסקי הזה? הוא פשוט היה קוסם״.

גם הפרוסה של הגטו נפלה על הצד הנכון כשיענקל הוצב לתפקיד בשער הגטו,  הרי יכלו להציב שם מישהו אחר. השער מילא תפקיד קריטי בחיי הגטו: בבקרים יצאו דרכו תורים ארוכים של עובדי כפייה (בריגדות), ובערבים הם חזרו דרכו. היציאה והחזרה אפשרו סחר חליפין בעיר: פרטי רכוש שהוברחו דרך השער בבוקר הוחלפו במוצרי מזון שהוברחו פנימה בערב, ותודות לכך התזונה לא הייתה תלויה רק במנות הרעב הרשמיות שהוקצבו לגטו.

בשער הגטו עמדו שוטרים שהופקדו על שמירת הסדר ומניעת אותן הברחות. היו תקופות קשוחות יותר ותקופות של העלמת עין יחסית, אך מדי יום נתפסו מבריחים ליד השער – ונענשו. משמר השער כלל גרמנים וליטאים, וגם שוטרים יהודים, שחלקם נודעו לשמצה באכזריות היתר שהפגינו כדי לשכנע את הגרמנים שהם מבצעים את תפקידם. דרך השער הוברח גם ציוד הדרוש לגטו – תרופות ומכשור רפואי – ובשלבים מאוחרים יותר הוברחו דרכו חלקי נשק ותחמושת, אנשי מחתרת בדרכם ליער, וילדים שהוברחו החוצה.

יענקל ורבובסקי (1907–1994) היה בנו של נחום מרדכי ורבובסקי, רבה האחרון של העיירה הליטאית אוקמנה (Akmenė) שבצפון־מערב ליטא. אביו נרצח עם שאר יהודי העיירה עם פלישת הגרמנים.

יענקל עם משפחתו, נשען על אביו, הרב נחום מרדכי ורבובסקי

יענקל, ששהה בקובנה בתקופת הפלישה הגרמנית, הצליח לשרוד את הפוגרומים הראשונים בעיר, ועם הכניסה לגטו השתלב בתפקיד מפתח במשרד התעסוקה של הגטו – הגוף שקיבל את הדרישות לעובדי כפייה וקבע מי ישובץ לאן. הוא הוצב בשער לצד השוטרים. ״השוטרים עשו את שלהם ואני את שלי״, הסביר. תפקידו של נציג משרד התעסוקה בשער היה לוודא שבריגדות העבודה יוצאות ונכנסות באופן מסודר, לפי הרשימות שעליהן התחייב המשרד. כאן בא לידי ביטוי כשרונו יוצא הדופן: שמו יצא לפניו כ״סופר של הגטו״ – זה שאצלו, בעת ספירה, תמיד מתקבל המספר הרצוי. אם לעבודה מסוימת התחייבו למאה עובדים והגיעו רק שמונים, בספירה של יענקל השמונים הפכו למאה. אם חסרו עובדים בבריגדה בתום יום העבודה, בספירה שלו מספר החוזרים לגטו היה זהה בדיוק למספר היוצאים. כשהיה חשש לגורלם של יהודים במחנה ז'ייז'מריאי (Žiežmariai) הצליחה מועצת הזקנים של קובנה לקבל אישור מיוחד להביא משם 400 יהודים. יענקל נשלח למשימת הספירה ו״איכשהו״ הגיעו לקובנה 680 יהודים... היכולת הזו הייתה ידועה היטב בקרב תושבי הגטו. מעבר לכך שידעו שכדאי לעבור בשער כשהוא במשמרת, לא פעם יהודי היה שואל את חברו: ״איך ספרת? כמו שלימדו אותך בבית הספר או כמו ורבובסקי?״.

הוא מצא דרכים מגוונות לסייע למבריחים, הן באמצעות הסחת דעת והן ברמיזה במילות קוד אם ״השטח פנוי״ או מסוכן (למשל, רוכסן פתוח או סגור, לפי אחת העדויות). יום אחד, כשהבדיקות בשער היו קפדניות מהרגיל, ניגש אליו אחד החוזרים לגטו ולחש: ״יענקל, יש לי הרבה כסף בכובע״. יענקל הורה לו ללכת לסוף התור ולא להוריד את הכובע. יש לציין כי כל יהודי היה חויב להסיר את כובעו במעבר ליד גרמני, והפרת ההוראה גררה עונש כבד. התור התקדם, והאיש נסוג שוב ושוב לסופו. כשהגיע לבסוף לשער, עמד שם ורבובסקי, העיף במחי יד את הכובע מראשו ישירות אל תוך שטח הגטו וצעק: ״להוריד את הכובע! מה לא מובן כאן?!״. כך נחת הכובע, על כל תכולתו היקרה, בתוך הגטו.

צילום בגטו: ג׳ורג׳ קדיש (צבי קדושין)

ליענקל היו קסם אישי ויכולת מיוחדת להתחבב על הבריות. ״העמדתי פנים תמימות״, סיפר. הוא פיתח יחסי עבודה מצוינים עם הליטאים, וניחן בחוש מדויק לדעת את מי אפשר לשחד ומתי. גם בעיני הסגל הגרמני הצליח לבנות תדמית של עובד נאמן, אמין ומקצועי (״לא באמצעות התאכזרות ליהודים או הלשנות״, הדגיש, ״זו היכולת שלי, המזל שלי״). אפילו האכזריים שבגרמנים חיבבו אותו. החוכמה, כפי שסיפר לימים לקלוד לנצמן, היא לשלוף מהר ובביטחון, מבלי לחשוב על ההשלכות.

באחד המקרים, יהודי ביקש למכור לתושב ליטאי מכונת תפירה – פריט גדול שאי אפשר להבריח בסתר בעת היציאה לעבודה. שוחד שולם למי שנדרש, הקונה הגיע והמכונה כבר הועמסה על עגלתו, אך לפתע הופיע הקומנדנט. חרדה אחזה בכולם, כולל בשומרים הגרמנים והליטאים המשוחדים. רק ורבובסקי פנה מיד לקומנדנט ביידיש שוטפת ושאל בתמימות: ״הליטאי הזה הגיע ומבקש לתקן את מכונת התפירה שלו בבית המלאכה של הגטו, האם זה אפשרי?״. הקומנדנט השיב כצפוי בשלילה, והורה לליטאי להסתלק מיד מהמקום – יחד עם המכונה, כמובן.

יענקל בשע הגטו, ראשון מימין. צילום סתר בגטו: ג׳ורג׳ קדיש (צבי קדושין)

במקרה אחר, כאשר נדרש להבריח מהגטו ליערות כשלושים צעירים יהודים, קבע ורבובסקי כי מדובר ב״בריגדה מיוחדת״, ובביטחון מוחלט שכנע את אנשי המשמר שהיציאה מאושרת. כשאנשי המחתרת הבריחו נשק לגטו, הם תזמנו זאת לשעות שבהן יענקל עמד בשער; הוא ידע כיצד לפעול לפי הנסיבות, ובמקרים שבהם לא ניתן היה לשחד שומרים גרמנים, מצא פתרונות יצירתיים חלופיים.

יענקל נהג לפנות אל הגרמנים ביידיש ולהניח להם להבין לבד – מבחינתו, שהם יסתדרו! כאשר הממונה הידוע לשמצה על הגטו מטעם הממשל האזרחי, פריץ יורדן, הודח מתפקידו ונשלח לחזית, הוא הגיע לסדנאות הגטו כדי להיפרד ולקבל שי אישי – מגפיים שיוצרו במיוחד עבורו. במעמד הפרידה איחל לו יענקל הצלחה, הצביע על המגפיים ואמר לו ביידיש: ״אויסציען די פיס״ – ביטוי שמילולית משמעו לפשוט את הרגליים, אך מובנו האמיתי הוא - שתמות. הנוכחים הבליעו חיוך, יורדן הודה לו בלבביות ... ואכן בהמשך נהרג בחזית.

לקראת סוף ימי הגטו התגברה הברחת הילדים. ילדים הורדמו והוברחו בתוך רהיטים שהועמסו על עגלות, או בשקים על גבם של הפועלים. יענקל סייע בעשרות מבצעי הברחה כאלה, כולל הברחתו של נשיא בית המשפט העליון לעתיד, אהרן ברק, שהוצא מהגטו על גבי עגלה.

בימיו האחרונים של הגטו, עם התקרבות הצבא האדום, הורו הגרמנים על פינוי יושביו מערבה, אל עבר הרייך. היהודים חששו מגורלם ואלפים בחרו להסתתר בבונקרים שהוכנו מראש. גם ורבובסקי בחר להסתתר, וכך לא היה מי שיטעה בספירה... הגרמנים הבחינו כי אלפי אנשים חסרים. הם החלו בחיפושים, איתרו חלק ממקומות המסתור, ולבסוף העלו את הגטו כולו באש. כמעט כל מי שהסתתר גורש או נספה.

אצל יענקל שוב נפלה הפרוסה על הצד הנכון: הוא היה בין המעטים שהצליחו לשרוד במחבוא ולהימלט עם אשתו ליערות. לאחר השחרור נעצר בידי הסובייטים, ריצה שנת מאסר אחת, ולאחר מכן היגר לארצות הברית.

האם כל הפרטים מדויקים? קשה לקבוע. רוב האירועים המתוארים כאן מתבססים על עדויות של ניצולים אחרים, וכל מי שמספר עליו עושה זאת בהערכה ופליאה לסגולותיו המיוחדות. ורבובסקי לא התראיין לפרויקטים המרכזיים של גבית עדויות. קלוד לנצמן ראיין אותו בשנת 1977, במסגרת התחקיר לסרטו ״שואה״. נראה שלנצמן סבר תחילה שיענקל שירת כשוטר בשער, וביקש לבחון את המורכבות המוסרית שבתפקיד שומר סדר יהודי. כשהתברר ההקשר האמיתי, ייתכן שלנצמן איבד עניין, ובכל מקרה ורבובסקי לא סיפר הרבה, גם לא על עצמו, אם כי באותה שיחה סיפר ורבובסקי ללנצמן כי הוא נוהג לבקר בישראל את ילדיו. ״יש לך ילדים בארץ?״, התפלא לנצמן, ומצא שורבובסקי – שלא היו לו ילדים ביולוגיים משלו – התייחס לילדים שסייע בהצלתם.

סיפורו יענקל ורבובסקי מבצבץ כמעט במקרה כדמות צדדית מתוך שלל זיכרונות של ניצולים, נתתי לו פה במה שהוא בעיני ראוי לה - כל קהילה צריכה שיהיה לה יענקל כזה בעת צרה.

---- 

באוגוסט 1944, מיד לאחר השחרור ולפני מעצרו, מסר ורבובסקי עדות מוכתבת ביידיש לוועדה ההיסטורית היהודית. העדות עוסקת, ככל שהבנתי, בימיו האחרונים של בגטו ובנתיב הבריחה, אולם איכות המסמך ירודה והפענוח האוטומטי שלה, שניסיתי דרך מספר מנועי AI, רעוע. נאלצתי לוותר. הטקסט כאן, אם למישהו ממש מתחשק להתמודד .