הניצחון החלקי של נאני על הבירוקרטיה
הדברים הבאים נכתבו ובפורסמו לראשונה ב-2014 ומתארים את מה שהוביל לפריצת הסֶכֶר, או האבן שנגולה מעל האכיון המשפחתי. אביא אותם כפי שנכתבו, עם עריכה קלה, לכן כשאני כותבת ״לפני חודש וחציֿ״ - יש להוסיף את חשבון השנים שנוסף מאז. פורסם גם בהאפינגטון פוסט (באנגלית) ובעקבות הפירסום הזה הוזמנתי להרצות באוניברסיטת ווימאר בברלין.
לפני חודש וחצי קיבלתי אימייל מאישה ברלנאית שלא הכרתי. היא סיפרה שקבוצה של שכנים התארגנה להקים אבני נגף (שטוֹלפּרשטיינֶה) לשכנים יהודים שגרו בשכונה שלהם לפני שפיזרו אותם ברכבות ההן. הפרויקט השכונתי מתמקד בעריכת תחקיר על חייו של כל אחד מהמגורשים-נרצחים, כהרחבה לפרויקט השטוֹלפּרשטיינֶה: הטבעת אבן פליז שגודלה כלבנה אחת, שעליה כתובים שמו של האדם, תאריך לידה, לאן נשלח ומתי. האבן מושקעת כחלק מהמדרכה מול מקום מגוריו האחרון (לא כולל מחנות השמדה). עבור נאני (ועוד 28 נפשות אבודות), המקום האחרון הזה הוא פריזר שטרסה 11, ברלין.
פרויקט השטוֹלפּרשטיינֶה אלפי אנדרטות קטנות ואישיות שנמצאות בשכונות המגורים עצמן, כחלק מהמדרכה, בדרכם היומיומית של תושבי המקום (להבדיל מאנדרטה מונומנטית אליה נוסעים לעשות טקסים רבי רושם).
התקנת אבני הנגף, פריזר 11
הברלנאית שאלה אם אני באמת קשורה לנאני קרומבך, שהיא תשמח לחלוק את המידע שמצאה עד כה ושואלת אם יש לי מידע משלי, תמונה אולי. נו, היא לא ידעה על מי היא נפלה. מחקר היסטורי משפחתי! צרפתי את שותפי לפשע – אבא שלי, וכך נפתח משרד חקירות השרון-חיפה-ברלין לעינייני נאני קרומבך. חקר החיים מעניין אותנו הרבה יותר מהנצחת המוות.
אבא החל לשלוף אלבומים, מכתבים ומסמכים שאפילו הוא לא ידע שיש לו. מעומס הדוקומנטים היה אבא כה נרגש עד שנאלם דום ולא יודע מאיפה להתחיל ואני הוזעקתי להרגיע ולעזור בהתנעת התהליך. אבא כמעט טבע בנחשול המסמכים – כל יום הוא שולח פרט חדש, תרגום נוסף, תמונה פנטסטית אחרת (הייתי חייבת להשמש במילה “פנטסטי”. מילה שאבא ממש אוהב). כל שיחה שלנו נפתחת ב”קודם אני צריך לסדר ולקטלג, לראות מה חשוב”. אני נוברת במאגרי מידע אינטרנטים מחברת עובדות ומנתחת עם אבא את הממצאים, ומעזה להתווכח איתו על השערות היסטוריות שאנחנו שוזרים בעובדות (זה מרגיז אותו, הרי הוא היסטוריון).
לקארין, המתנדבת מברלין, יש גישה לארכיונים ממשלתיים, היא שולחת לנו פרטים שלא ידענו. בתמורה אני שולחת לה תמונות וקטעי מידע והיא עונה לי “נפלא, אני מרגישה שאני מכירה את נאני עכשיו”. היא מבטיחה לעזור בתרגום עשרות המכתבים, חלקם בכתב יד קשה לקריאה, אבל אבא שלי לא משחרר. מחד נלחץ מהכמות הבלתי נתפסת ומצד שני טוען שהוא יכול לבד, רוצה לבד, רק הוא יכול.
זו לא פעם ראשונה שאני מתעסקת בחומרים האלה. אני מכירה טוב את הכפר הפרוסי היפה, מהשנים הטובות של נאני ויוליוס. הכפר ששוכן בין שני אגמים, ובו הבית הגדול, הכירכרה והסוסים, הספרים, והמוסיקה. אם היו שואלים אותי – מן הראוי היה להניח את אבן הנגף שם, ולא בברלין אליה היגרה רק כשהדברים החלו להשתבש.
נאני ויוליוס בכפר בפרוסיה על רקע ביתם שטוהם, פרוסיה המזרחית.
אבל עכשיו אנחנו לומדים על התקופה של נאני בברלין, אחרי שיוליוס שלה מת, אחרי שגם ביתה הבכורה נפרדה מהעולם והשאירה שני יתומים, אחרי שהבינה שהיא לא גרמניה אמיתית. את המכתבים של נאני ואחרים אנחנו מוצאים בקלסרים וקופסאות סגורות שאיש לא נגע בהן שנים רבות. בין השורות של המכתבים המצונזרים והטלגרמות הקצרות שהועברו על ידי הצלב האדום אנחנו לומדים על החיים האחרים, רגעים היפים, תקוות והשאיפות, ההתדרדרות, ההחלטות לא נכונות, היאוש.
אנחנו לומדים שלאחר שנולד לנאני נכד בפלסטינה (אבא שלי), היא ביקרה שם פעמיים, (ב-37 ו-38 כנראה!). קטה (סבתי) התחננה שתישאר. אבל היו לה שני נכדים נוספים, יתומים, עדיין בגרמניה, ולא היה מישהו אחר שידאג לגורלם.
נאני והנכד דני בפלסטינה, 1937
אבי ואני, נטפלים לפרטים הקטנים ביותר בתמונות ובמכתבים, מתווכחים על ההקשרים לפרטים היסטוריים, מנתחים כל פרט עד עצם. הנה למשל במכתב אחד שהגיע ארבעה שבועות אחרי שהיתומים יצאו באניה לפלסטינה, במאי 1939:
“אי אפשר כמעט להאמין, שמחרתים ימלאו כבר ארבעה שבועות למועד עזיבתכם . שמחנו מאוד לשמוע מכם חדשות במהירות. סבתא [נאני] מתעמקת באושר במכתבכם, ולכן פנקו אותה במכתבים נוספים, ככל שרק תוכלו לשלוח. נקווה שהעברת הרהיטים שלכם תיצלח למרות הכל. נאלצתי לנהל שיחה מעט לא נעימה בעניין זה עם אחד מאנשי מחלקת המטבע הזר. נלחמתי עימו כארי, לעת עתה ללא הצלחה. …..נראה אם האפוטרופוס שלך, ד”ר פליס, יוכל להסדיר את ההעברה. אם ייכשל – תיאלץ סבתא נאני לנסות ולהביא עימה [לארץ] לפחות חלק מהתכולה שלכם. קנינו עבורכם מכונת תפירה חדישה, אך לקנייתה עלינו לקבל אישור קנייה. החזיקו אצבעות, כדי שנצליח לפחות לסדר זאת.“
תגידו: נו מה בכך. מכתב רגיל כל כך. האם אינכם רואים עולם ומלואו בשורות האלה? חצי שנה אחרי ליל הבדולח, חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה, רצים להם גאורג (הכותב) ונאני בין פקידים נאצים בנסיון לשלוח את הרהיטים של היתומים לפלסטינה. הם קונים מכונת תפירה חדשה, לצרף למשלוח ונלחמים בביוקרטיה למען רהיטים. ואם לא יצליחו לשלוח – לא נורא. הרי נאני עוד מעט תהגר לפלסטינה בעצמה ותביא איתה כשתגיע לארץ. שימו לב: לא “אם נאני תגיע” אלה “כש”. עניין של ריצות נוספות בין כמה פקידים והעניין הזה יוסדר. אבל דבר דבר, קודם נטפל ברהיטים.
המכתב נכתב על ידי גאורג זכריאס, בן אחותה של נאני. הזכאריאסים הם הגילוי הגדול ביותר שלנו. הגרעין היה זיכרון עמום של אבא, שחשב שהם שני זוגות נשואים, חברים טובים של המשפחה. בתהליך איטי, בין שורות של מכתבים ומידע ארכיוני, הם מתגלים כקרובי משפחה, שני אחים ושתי אחיות (לגבי אחת מהם עדיין לא בטוחים), עמם חיה נאני את שנות חייה האחרונות, וגורלם כגורלה. זה גילוי חשוב גם לקארין מברלין משום שעל המשפחה, זכריאס, גם הם דיירי פריזר 11, אין לפרויקט שם פרטים ושום שארים לדבר איתם. לנו, יש תמונות והמוני מכתבים מהם, בכתב יד מיושן וקשה לקריאה, על ניירות דקים. יקח זמן עד שיפוענחו כולם.
נאני והזאכריאסים חוגגים בר מצווה לנכד צבי, מאחור עם אחותו רות בכפר הנוער בקפוט. 1.6.1938
אחרית דבר:
הרהיטים הגיעו לפלסטינה. נאני לא. אחד מהאחים זאכריאס, קורט, גלה לפריז בתחילת 1939. לא ידוע לנו קורותיו בזמן הכיבוש. אחרי המלחמה חזר לגרמניה (במכתב מדהים הוא מתנצל על החזרה הזו), ידוע לנו על נכד שנולד לקורט בסוף המלחמה או אחריה בצרפת. פרטים אחרים מסתתרים אולי במכתבים שעדיין לא נקראו. אנחנו מקווים למצוא את צאצאיו לפני גמר הפרויקט.
יומן של הטה, ביתה של נאני, שעדיין לא פוענח. ה”פוסט” הראשון בו מ-1912.
ב-22 ביוני 2014 התקיים טקס הנחת אבן הנגף עבור 82 יהודים שחיו בשכונה אחת. אורחים רבים הגיעו לטקס, בנוכחות הרב של ברלין, רובם תושבי השכונה העכשוויים. הם הגיעו גם בשביל נאני, אישה רגילה שאהבה מוסיקה, התגעגעה לנכדים והיתה מוכנה להלחם בבירוקרטיה כדי שתהיה להם מכונת תפירה.
מאז למדנו וחקרנו, קארין הפכה לחלק מהמשפחה אבא שלי נפטר ואף אחד כבר לא מתקשר לספר לי על מכתב פנטסטי שנמצא.