הדרך לקאפוט
קאפוט (Caputh) נובמבר 2015. קור ולחות של תחילת חורף. הנסיעה מביתה של קארין בשכונת וילמרסדורף, ברלין, עורכת כ-40 דקות. עוברים דרך ואנזה, עוקפים את פוטסדאם ויורדים מהכביש המהיר לדרך המתפתלת דרך יער, עד שניגלים בתיו הראשונים של הכפר על רקע מימיו האפורים של ההאפל. קארין נוהגת בביטחון של מי שהייתה כאן לא מזמן. העבר המשפחתי שלנו מעסיק חלק נכבד מזמנה ותמונה של נני, סבתו של אבי תלויה מעל המכתבה שלה. היא ממשיכה בנהיגה מעט צפונה לאורך האגם ועוצרת לבסוף בקצה שביל לא סלול החוצץ בין הכפר ליער, מול בית עץ אדמדם.
שלט צנוע מסביר שזהו בית הקיץ של אלברט איינשטיין. אומרים שזה המקום בו אהב להיות, בין היער לאגם, בשקט המופתי הזה , עד שעזב ב-1932 למקום שהיה יכול לסבול את נוכחותו. בקיץ מגיעים לכאן תיירים מזדמנים לראות את השולחן בו נכתבה גאונות, אבל עכשיו המקום נטוש וגם אנחנו ממשיכים לבית הסמוך.
בכניסה אליו מוצבים שני שלטים, אחד מעיד על היעוד הנוכחי - אכסניה לנשים בסיכון, והשני מסביר על יעודו בשנות השלושים של המאה הקודמת - בית ספר/פנימיה לילדים יהודים. מי לא ירצה ללמוד במקום פסטורלי כזה, עם יער ואגם ומדשאה היורדת אליו. ממש ״רמות ים שעל ים הרמות״.
אבא וקארין בקאפוט
דפקנו על הדלת והצגנו את עצמנו. באדיבות גרמנית קרירה עד מאוד, כאילו יום יום דופקים על הדלת מתעניינים, הוסבר לנו שפרטיות החוסות חייבת להשמר ולא ניתן להכנס, אנחנו יכולים להסתובב בחצר.
בצידו השני של הבניין מצאנו את המדשאה התלולה שזיהינו מיד, כאן צולמה תמונת בר המצווה של הייני:
קאפוט, 1 ביוני 1938 תם הטקס. האורחים שהגיעו מברלין, ה”דודים”, ה”דודות”, סבתא נני והאחות רות יושבים על כסאות נוח, צופים באגם, אף אחד אינו ממהר, אין דאגות. מאחורי המצולמים - המבנה המרכזי של ״המוסד החינוכי החקלאי של קאפוט״. הבעתם רצינית באופן שאינו תואם מפגש משפחתי חגיגי. אולי זו פרשנות של מי שמכירה את ההווה בו צולמה התמונה, קראה את המכתבים שנכתבו באותה תקופה ויודעת את העתיד.
רק הייני מחייך, יודע שתפקידו להיות ילד ותפקיד המבוגרים להיות מבוגרים וזכותו להתבגר כאילו העולם אינו קורס, כך הוא תמיד. בנאום בר המצווה המסורתי, אמר דברים שהסגירו את המודעות שלו לצורך הזה: ״....כאן אנחנו צעירים, והדאגות המרות של החיים היומיומיים לא נוגעות בנו. כאן אנו בונים בשלווה מוחלטת עולם שיהיה מסוגל בעתיד לשאת את קיומינו...״
אלבום התמונות של הייני, בו מצאתי את תמונת בר המצווה, מסודר באובססיה ייקית. עמודים רבים מוקדשים לתקופה ששהה בקאפוט: ההגעה למקום, הבניינים הכפריים של בית הספר, שיעור דרמה, ניסוי בשיעור מדע, טיול אופניים, ישיבה על המזח עם חברים, נערות יפות, מורים חייכנים. כותרות כמו ״הימים חסרי הדאגות ההם״ או ״יום נפלא״ מחזקות את התחושה של התעקשות על ילדות מאושרת, לא רחוק מברלין, 1936-1938 .
מבחר תמונות מהאלבום של הייני, ניתן לדפדף בעזרת החיצים.
פלשטינה, ספטמבר 1939
בספטמבר 1939, עטף הייני מחברת שורות מהסוג בו השתמשו בבתי הספר, בעלת שורות כחולות ושולי דף מסומנים בקו אדום דק. בעמוד הראשון כתב בגרמנית “זכרונות מהמוסד החינוכי החקלאי של קאפוט”. בהמשך בכתב יד אחיד, לאורך כ-60 עמודים, כתב על המקום בו עברו עליו זמנים אותם הגדיר כמאושרים ואותו עזב בפתאומיות אלימה חודשים ספורים לפני שהחל בכתיבה. אם כך, המחברת, אינה יומן אלא תיעוד זיכרון, אולי שיחזור של מחברת אחרת שהשאיר בעת המנוסה מקאפוט, או שרצה לתעד את חלקת השפיות של ימי התבגרותו כשהזיכרון עדיין טרי.
שלושה פרקים למחברת. חלק הארי מוקדש לחיי היום יום בפנימיה ובבית הספר - תיאור מפורט של המקום, התלמידים, המורים הפעילויות, שירטוטים מפורטים של החדרים השונים, ואפילו שירטוט של מעגן הסירות. החלק האחרון מוקדש ל״תאור משעמם״ (כדברי אבא) של בר המצווה. תאור ההכנות, הרחצה, הלבוש והתפריט. אני התעניינתי בפרק האמצעי.
רק כשלחצתי על אבא זמן לא רב לפני שחלה, הוא הסכים לתרגם, ללא התלהבות, את החלק הזה בלבד. לגבי השאר קבע ש״אין פה חשיבות מיוחדת ויש סדר עדיפויות״.
קאפוט, 10 בנובמבר 1938, מתוך המחברת של הייני במהלך שיעור היסטוריה אמרה לנו אם הבית שעלינו להתנהג היום באופן שאינו מעורר תשומת לב. בשעה האחרונה של הלימודים, בשיעור כתיבת עברית, הגיעה קבוצת ילדים בריצה, וקראו לנו לעלות מיד לבניין הראשי. כשעלינו במדרגות צעק עלינו ברנש במדים: “מה אתם עושים כאן, אין לכם מה לחפש כאן יותר, הסתלקו מכאן!״.
במקביל שמענו קול שבירת זכוכיות ברחבי הבנין. עלינו בנתיב עוקף ונפגשנו ליד הספסל הלבן. אפשר היה לשמוע את קולות פעולת ההרס והילדים הצעירים פרצו בבכי. שלושה ברנשים הגיעו ואמרו לנו להסתלק מיד מהמקום. המנהלת גב. פאיארטאג לא הצליחה להחליט מה עליה לעשות וביקשה הוראות מהגרמנים. ״משוגעת! תדאגי לכך שהילדים יסתלקו מכאן! חמש דקות המוסד צריך להתרוקן מיושביו״ אחד הברנשים צעק לעברה.
גב’ פאירארטאג אמרה לנו להישמע להוראה, ללכת לבית הקבוצה שלנו ולהתלבש. זה היה יום קריר של נובמבר ולעבר הילדים הצעירים הושלכו במהירות מעילים. גם הם נאלצו לעזוב את המקום. על רקע קולות ניפוץ זכוכיות הלכנו, כמה מהנערים בליווית גב. ז. לבית הקבוצה. ארזנו מעט מחפצינו, התלבשנו והתרחקנו מהמקום. התאספנו ליד מבנה האיכרים, שם נתנו לנו את כתובת מוסד העזרה של יהודי גרמניה ה-HILFSVEREI וכסף.
את גב. ארון סילקו הפולשים באיומים מהמשרד שלה אחרי שבפעולה מהירה הצליחה להציל את הקופה. חילקו אותנו לקבוצות. קבוצה אחת נסעה בעיקוף גדול מהמקום. קבוצה אחרת הלכה עד ….. קבוצה אחרת, בה הייתי אני, נסעה באוטובוס. כל קבוצה שעזבה נפרדה מאיתנו ומהמקום האהוב קאפוט.
עמדנו בתחנת האוטובוס. גם לכאן הגיעו קולות ההרס. גב’ ז. הגיעה עם קופסאות סיגריות מרוסקות – זה הדבר היחיד שהצליחה להציל. את מפתחות המוסד לקחו ממנה. כשעברנו בנסיעה צפינו מהאוטובוס בחורבות של מה שהיה המוסד שלנו. בשעה זו כל הכפר כבר התאסף במקום, מחפשים חפצים רק כדי לזרוק אותם דרך החלונות השבורים. הכלב האסו רץ מסביב וזנבו שמוט, הם היכו אותו.
תושבי הכפר היו שם, כל אחד ארז לעצמו צרור חפצים. הרעש היה נורא. גב. פאיארטאג הביאה במהירות את הילדים החולים. כך נסעתי מהמקום ההרוס ומהזמנים היפים של חיי.
מאוחר יותר שמעתי שראשי הקבוצות חזרו במטרה לסדר את המקום. הם תארו חדר-האוכל שנראה כשממה. פסנתר הכנף נחתך ל-100 חתיכות. במטבח הסירים הוטחו לרצפות, במזכירות קרעו את כל המסמכים. הרסו במוטות כל מה שניתן לשבור – את המדרגות, הרהיטים, הדלתות. בשאר המבנים המצב היה דומה – כך גם במבנה שלנו. הפכו את הפסנתר על ראשו. רוב חפצינו נגנבו או נהרסו. זכוכית נפלה על ראשו של אחד, אך למרבה המזל לא נפצע. המקום נראה כאילו עדר חיות טרף היו בו. גם את המכונית הרסו ורוקנו את אביזריה.
הערות:
(1) ערב קודם כבר התרחשו פרעות בכל רחבי גרמניה. מזיכרונות של תלמידים אחרים במקום אפשר להבין שההנהלה התכוננה לאפשרות שהמוסד יותקף. תכנית פינוי הוכנה מראש והילדים ידעו באיזה אופן להתחלק לקבוצות, ואיך להתנהג אם יתרחש אירוע מעין זה.
(2) בראיון שנתן הייני לעיתונאי קנדי ובקורות החיים שכתב כשהציע עצמו למשרת נואם בכנסים, תיאר כיצד הוביל חבורת נערים ברגל מקאפוט לברלין ביום ההוא. חשדנו שהסיפור הזה מקושט. התיעוד במחברת נכתב סמוך לארועים חסר את סיפור הגבורה ומחזק את ההשערה שלנו. אבל הסיפור יפה, שמענו עדויות שדברים כאלה קרו, לכן החלטנו להשאיר את הזיכרון שלנו כך: הייני רב התושייה הוביל חבורה של ילדים ברגל דרך השדות מקאפוט לברלין.
(3) בפוסט הקודם פגשנו את הייני בן ה-8 לא רחוק מכאן, משתעשע על החוף עם אחותו ודודיו, 1933. זמן קצר לאחר מכן דודה קטה עזבה לפלשטינה, משם ניסתה להשיג סרטיפיקטים עבור הנשארים, בפרט הילדים. סבא יוליוס נפטר ב-1935, סבתא נני עברה עם נכדיה לעיר הגדולה. רות והייני למדו תחילה במוסד אהבה (אוגוסטשטרסה) וב-1936 עברו לקאפוט. רות עזבה את קאפוט אחרי זמן קצר.
(4) בדף המוקדש למורים אני מוצאת תמונה של אחד, ד״ר איזינג. על שמו נקרא מודל במכניקה סטטיסטית שחלק מכם למדו אותו (אני לא). הילדים בקאפוט היו ברובם כאלה שסולקו ממוסדות לימוד כלליים אבל כך גם המורים, כך גם איזינג שסולק מהאקדמיה מיד כשהיטלר עלה לשלטון. בזכרונותיו סיפר איך ״התקלח בביתו של איינשטיין״ ואכן הבית השכן סופח לבית הספר בהסכמתו של בעל הבית שבאותה תקופה כבר עזב את גרמניה. נראה שבאמת היה נהדר ללכת קאפוט, לא רק יער ואגם, גם מורים פירסט קלאס.
(5) באפריל השנה אירח בני נער גרמני במסגרת חילופי משלחות בבית הספר. לתדהמתי גיליתי שהנער מתגורר במרחק 4 ק״מ מבית הספר בקאפוט, חלק מחברי המשלחת הגיעו מהכפר עצמו. לקראת נסיעת הגומלין סיפרתי לחברי המשלחת הישראלית על הקשר שלנו לאזור ושלחתי איתם העתק של המחברת של הייני עבור המארחים שלהם שם.
אפשר לעיין ביומן ולרכוש עותק כאן.