התחלה, פריזרשטראסה 11

הנסיעה עם המשפחה לברלין באוגוסט 2017 הייתה ספונטנית, תכנונים מראש הם לא הצד החזק שלנו. ברגע שהוחלט על ברלין התמלאתי אושר. איך לא חשבתי על זה קודם? אני הייתי בה - הם לא. הביקור הראשון, רק לפני 3 שנים, לווה בתחושה מפתיעה עבור מקום בו מעולם לא הייתי ואף הייתה לי רתיעה ממנו - תחושה של חזרה הביתה.

כשהיינו שם הפעם, כל המשפחה מול אבן הנגף של סבתא רבא שלי, גיליתי שביום הטיסה חזרה ימלאו 75 שנים ליום ה”גירוש” שלה.

זו פתיחה עצובה לבלוג, אבל עיסוק בארכיון שלנו אינו עצוב. הוא מרתק, מעורר את הדמיון, מלא חידות ואינסופי. ההתחלתי לפני כ-8 שנים, כשתיחקרתי את אבא שלי על תמונה אחת. ועוד אחת. הוא לא ידע הרבה אבל כמוני אהב לחקור, להרחיב, קצת לנחש ולצאת מהפרטי לציבורי - שם הוא ידע הרבה.

במרץ 2014 הייתה נקודת תאוצה: קיבלנו אימייל מברלין: השכנים בשכונת וילמרדורף רוצים להתקין לנני קרומבך אבן נגף. שאלו אם היא קשורה אלינו ואם יש לנו מידע עליה. אמרנו שלא הרבה.

אבל אז נפתחו מגירות והוצפנו בזרם בלתי פוסק של מכתבים, תמונות, יומנים ותעודות. נכנסנו, אני ואבא, לסחרחורת נפלאה. עוד נגיע לזה.

פרויקט אבני הנגף, אותן אבני זיכרון קטנות במדרכות, לא חף מבעיות, גם על כך אכתב אולי בעתיד. ובכל זאת: הוא מספק מקום התייחסות אישי למוות של אלה שאין להם קבר. הנחת פרחים ליד אבן המשובצת במדרכה באמצע העיר, סנטימנטלית ככל שתהיה, גורמת לעוברים ולשבים לעצור, להתכופף ולהרהר - ורציתי שזה יקרה. רציתי שהם יקראו: נני קרומבך, נולדה 1867, גורשה 19.8.1942 לטרזנשטט, נרצחה 1942 בטרבלינקה. כך, לפני שטסנו חזרה, ערכנו טקס קטן, קראתי משהו והנחנו פרחים.

ברגע ההוא, כשעמדנו ליד פריזרשטראסה 11, נולד הבלוג הזה (לא ממש, אבל זה נשמע יפה ולכן אחליט שכך היו הדברים).