אדולף

January 18, 2018


כפי שמגדירים דמות ספרותית על ידי מאפייניה: אופי, מוטיבציה, מראה, יחסיה עם הדמויות האחרות, כך אפשר לגבש דמות מתוך רמזים שהשאירה בעולם: בזיכרון של מי שהכיר אותה, במכתבים, בתמונות ולפעמים במידע בירוקרטי שנמצא בארכיונים.  


במפגש שהתקיים בבית אריאלה לפני שבועיים, אספתי את טביעות האצבע שהשאיר אדולף בעולם, כדי להדגים תהליך כזה.  ניסיתי לדלות מזכרוני, שאינו בין המשובחים, כל מה שסופר לי על אדולף (לא הרבה). המשכתי בחיפוש איזכורים של שמו במכתבים שאבא הספיק לתרגם. העתקתי את הפסקאות הרלוונטיות וסידרתי אותן בסדר כרונולוגי.


כל פעם מחדש אני מופתעת כשפעולות פשוטות ומכניות כאלה מחיות מתים. קצות החוט שאדולף פיזר התחברו לדמותו של אדם ביש מזל, שתכניותיו נכשלות בזו אחר זו.  סביבו ניכרת הבהלה והיאוש שאחזו במשפחה, הנסיונות לעזור במגבלות פוליטיקת המלחמה שהולכת ומסתבכת, התיסכול מהאטימות כלפי נרדפים ופליטים ולבסוף רגשות האשם.

נתחיל.

17 אוגוסט 1890
אדולף בכרך נולד בגרמניה, בעיר בודנוורדר, 170 שנים לאחר שנולד וחי בה הגוזמאי והבדאי הברון מינכהאוזן. לאדולף שני אחים בוגרים, בקרוב יוולד אח נוסף והמשפחה תעבור לעיר הגדולה הסמוכה - הנובר, בירת סקסוניה התחתונה. יעברו לא מעט שנים עד שסוף-סוף תוולד אחות. כדי שלא תהיה בודדה הצמידו לה מיד אח נוסף - סבי וולטר שבא לעולם בסוף המאה ה-19 כדי לשעשע את אחותו ואכן נפשם היתה קשורה זה בזו.


26 יולי 1925, הנובר, גרמניה

 

 

 בצידה שני של הגלויה כתוב ״אדולף וחברתו הגויה״.
 


יולי 2013, ריברסדייל, ניו יורק

לורֶה מדפדפת בקלסר שלה, מנסה להזכר מה היא מחפשת, אה, את הרשימה - רשימת השמות במשלוח ״שלה״ לגטו ריגה. היא מוצאת את הרשימה ומחליקה באצבעה בין 1001 השמות, עד שהיא מוצאת את השם שלה, של אחיה ושל אמה ואז את השמות של אדולף, רודולף וברטה אישתו של האחרון. היא מראה לי את הממצאים בגאווה, כאילו אומרת - את רואה, אמת דיברתי.

 



אני לא מזכירה לה שיש לי העתק של הרשימה והטקס הזה חוזר מספר פעמים: העילעול בקלסר, האצבע המחליקה על רשימת השמות מגורשים ושמחת הגילוי. כשהיא מקריאה את שמו של אדולף היא תמיד אומרת את אותו משפט: ״את אדולף אני זוכרת, היה לו ראש מצחיק, ראש בצורת ביצה״. לא יותר.

כשאבא תרגם את זיכרונותיה של לורֶה מהגטו, הוא הוסיף הערה על כך שלורֶה ראתה את אדולף בגטו. לא זכור לי שאמרה דבר כזה - לא ידוע לי עליו דבר מאז עלה לרכבת, ב-15 בדצמבר 1941.

אבל את ראש הביצה אי אפשר להכחיש.



סתיו 2013, ישראל
עולה בי זיכרון מעומעם על דבר שאבא סיפר לי: כשנגמרה המלחמה סבא נסע לגרמניה ופגש אישה שהציעה לאדולף מחבוא. היא סיפרה לסבא שאדולף סירב, התנאים במחבוא לא היו לרוחו.
כשאני מתקשרת לאבא בתקווה לקבל פרטים על המקרה הזה, הוא מכחיש שאי פעם סיפר לי דבר כזה על סבא שנסע, על אדולף אחיו, או על גויה פלונית. ההמצאה הדמיונית שלי מכעיסה אותו. ואני, שירשתי את הזיכרון המשובש של אבי, אני תוהה מי משנינו טועה. אולי הוא סיפר את הדברים הללו ושכח, אולי שאלתי סיפור מטריד של מישהו אחר.
 



בערך 1907, הנובר.

 

אולי אשתף בעתיד טקסט שכתבתי על התמונה הזאת אבל לצורך הפוסט הזה אציין את דמויות המפתח שיופיעו בעלילה.

 


מימין עומד אדולף, רואים את ראש הביצה? הילד שאוחז בספר משמאל, צעיר האחים, הוא סבא שלי וולטר. הִילְדֶה מחזיקה זר פרחים ואב המשפחה, ברנרד, עומד במרכז - אלו הגיבורים הראשיים. יוזכרו גם אם המשפחה יוליה, האח היושב מימין - פרידריך, וזה שעומד משמאל לאב רודולף. היחיד שלא יוזכר בעלילה הוא זיגפריד, האח הבכור שעומד משמאל. הוא הצליח להתחמק מהבארבריות של התקופה הזאת בכך שנהרג במלחמת העולם הראשונה.

 

המכתבים שמצאתי מתחילים ב-1939, אולי כי זה מה שאבא בחר לתרגם ואולי משום שאז העלילה מתחילה להסתבך. בזמן זה ברנרד, יוליה, רודולף ואדולף נמצאים עדיין בהנובר. וולטר ואישתו קֶטֶה בפלשטינה והִילְדֶה ובעלה אלפרד בפינלנד.


30 באפריל 1939
מאת: הִילְדֶה, פינלנד
אל: וולטר וקֶטֶה, פלשטינה


ומה יקרה עם אדולף? האם אתם סבורים שיצא משהו מפרשת פ. [פלשטינה] למעשה, אין לי תקוות רבות. אני חוששת שבעקשנותו לפיתרון ספציפי הוא חוזר ומחמיץ אלטרנטיבות. לאחרונה כתב לי על אפשרות להגר לקובה. בכך אין כלל פיתרון של הבעיה! 
מפרידריך קיבלתי שוב מכתב של ייאוש מחלט. זה מובן מאליו, למי שמכיר את המצב.
אילו רק יכולנו לעזור.

 


חצי שנה לאחר ליל הבדולח נפילת אסימון מהדהדת במכתבים. הם עוסקים ברובם בחיפושים אחר דרך להגר. המתרגם, אבא שלי, חושב שהאות פ׳ היא כנראה פלשטינה. באחד מהמכתבים הבאים ניווכח שיש אפשרות נוספת. מצבו של פרידריך חמור משל כולם, עליו אספר בעתיד, מה שקורה לו תורם לתחושת הבהילות.

מחשבה: האבחנה של הִילְדֶה לגבי חוסר ההחלטיות של אחיה, מתאימה גם לטיפוס שמסרב להצעת מסתור.


11  ביולי 1939
מאת: הִילְדֶה, פינלנד
אל: וולטר וקֶטֶה

....... אלפרד נמצא עכשיו בהלסינקי, בין השאר, כדי לעסוק בדברים הקשורים לאדולף. כלומר, ניסינו למצוא בשבילו אדית אחת , ומצאנו!
זו הדרך היחידה. צו השעה לפעול בדחיפות מירבית, פן שוב יאסרו את האנשים. אין שום אפשרות להחלטה אחרת!
אין אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה התקנות כאן קפדניות, כמו גם הקפדנות על ביצוען. לא מאפשרים כניסה אפילו ל- י׳ [יהודי] אחד. על רישיון עבודה אין מה לדבר - אפילו אלפרד לא יקבל רישיון כזה. הוא מצליח לעבוד רק משום שעסקיו ממוקמים מחוץ למדינה. בימים אלה יאלץ לחזור על הצהרה שלא יעבוד בשום צורה בפינלנד.
אנחנו מקווים שניתן יהיה לעקוף את כל זה אם לאדולף תהיה אשה פינית – כלומר, פינית טהורה. היא אמורה לנסוע בשבועות הקרובים לג׳ [גרמניה], על מנת לבוא בברית הנישואין לפני הקונסול המקומי, ואז תוכל להביא את אדולף עימה לפינלנד.
אני מכירה אותה מזה כמעט שנה, היא נערה חביבה וידידותית ואני סבורה שהם יחיו יחד באושר. המלאכית הגואלת כבת שלושים, עד כה חייתה עם אמה הקשישה, אליה היא מתייחסת היטב, אך היא מעוניית מאוד בנישואין. היא טיפוס שמרני ביותר ותהייה לרוחה של אמא שלנו, למעט בנקודה אחת.
היא נחמדה באופן ניכר מברטה, ללא כל השוואה, והיא בודאי תעזור לאמא במשק הבית שלה. אני אזכיר לאמא את המאראנים, כדי שתסכים למה שמחויב המציאות. אין כל דרך אחרת!
אלפרד משלם מובן את הנסיעה ואת כל ההוצאות. הוא מחבב מאוד את אדולף.
אהיה ממש מאושרת, אם יינצל ולו אחד.



הִילְדֶה ואלפרד הגיעו לפינלנד ב-1937. אלפרד הקים מעבדה ועסק במסחר של כימיקלים. עם הזמן החמירו הפינים את חוקי ההגירה ואפשרויות התעסוקה, ובפרט דרשו שהנכנסים לתחומה יהיו בעלי אפשרות חוקית לחזור למולדתם. בסוף 1938 הוסיפו הגרמנים את סימון ה-J לפספורטים יהודים, מה שסתם את הגולל על אפשרות ההגירה של יהודים לפינלנד (וגם למדינות אחרות), תחת תרוץ בירוקרטי ולמרות הסכנה שהופכת ליותר ויותר מוחשית.
האם ידעו הפינים את גודל הסכנה בשלב זה? במשפט האחרון הִילְדֶה כותבת שתהיה מאושרת “אם יינצל ולו אחד״ - משפט שהיא כותבת עוד לפני השלב בו ממומש ״הפיתרון הסופי״ - ועדיין הוא מעיד שסכנת המוות ידועה.

הִילְדֶה לא מתייאשת מהקשיים. הם מוצאים ״נערה נחמדה וידידותית״ שמוכנה ״לחיות באושר״ עם אדולף המבוגר ממנה בכמעט 20 שנה. הסכנה שהִילְדֶה רואה לתוכנית המושלמת שלה היא מבית - סירוב של אמה יוליה לכלה גויה (״למעט בנקודה אחת״). הִילְדֶה מציעה ״להזכיר לה על המאראנים״ - היהודים האנוסים שהמירו את דתם לנצרות כדי להמנע מרדיפות, אך שמרו על המסורת בסתר.

 

כשאבא שלח לי את התרגום הזה, לפני שנתיים וחצי, הוא כתב ״זה המכתב עם החידוש המלבב ביותר״. כנראה התכוון לירידה על  הגיסה הבעייתית ברטה. ההערה לגביה מבהירה מדוע שמו של האח רודולף נעדר כמעט לחלוטין מהמכתבים. עוד ציין ״מכתב מודפס במכונת כתיבה, עם תוספות בכתב יד - של הילדה וגם של אלפרד, כולל על פרשת אדולף. לא פוענחו.״ מאז שיכלל את יכולת ההתמודדות שלו עם כתבי יד, אבל כנראה לא הספיק לחזור למכתב הזה.

 

 עקב ההערות של אבא טרחתי וחיפשתי את המקור. מובא כאן עמוד אחד מתוך שניים. מישהו רוצה להצטרף לפעולת הבילוש? אוכל לשלוח העתק ברזולוציה גבוהה.


המכתב עוסק בנסיונות של ברנרד עצמו להינצל. הוא מתאר את הפעולות הבירוקרטיות שהוא מנסה לעשות, הוא כועס, דורש ומציין את תרומתו הרבה לתנועה הציונית. את אישתו, יוליה, אינו מזכיר. הוא מתיחס לפרשת אדולף בשני משפטים קצרים.


6 באוגוסט 1939, האנובר
מאת: ברנרד
אל: וולטר


הילדה ואלפרד סבורים שהאפשרות להגיע לפינלנד היא דרך חתונה אבל גם הדרך הזאת נראית לנו לא ישימה. חסרה סמפטיה לבעיה היהודית, חסרה לקונסליה הפינית הנכונות לעשות את הצעד הזה.



אם כך, הקונסוליה הפינית אינה משתפת פעולה עם התכנית המושלמת של הִילְדֶה ואלפרד. ואולי אדולף לא ניסה לשכנע את הקונסול בעקשנות מספקת? אין לדעת. בדיעבד, ספק אם הנישואים האלה היו מספקים פיתרון.
 

מכתב ראשון לאחר פרוץ המלחמה (הפלישה לפולין). במכתב מרתק, כמו רבים ממכתביה, הִילְדֶה מתארת את המצב האישי והפוליטי. עקב המלחמה, קשר המכתבים גרמניה-פלשטינה נותק, הִילְדֶה משמשת צינור להעברת מידע בין חברי המשפחה המנותקים, היא שולחת לוולטר מידע ובקשות מאדולף, גם אם היא לא תמיד מבינה למה אדולף מתכוון.[בסוגריים רבועים הבהרות המתרגם].



16 באוקטובר 1939,
מאת: הִילְדֶה, הלסינקי
אל: וולטר וקֶטֶה, קרית ביאליק


... לכל הקשיים העכשוויים אין תוחלת מיידית, אך אולי הם יביאו בזמן לא רחוק  לסיום שלטון האימים בג.[גרמניה]. יש כאן חוגים המחזיקים בהשקפה שזה יכול לקרות. האם גם אצלכם יש דעות כאלה?  
דברי הדואר מגיעים באיחור ניכר, או אובדים בדרך. לדוגמא, מכתב מה. [הנובר] היגיע לאחר 12 ימים. מכתבים רבים לא הגיעו כלל, ולכן לא העזתי לשלוח לכם את המידע הקשור לאדולף ..... היום הגיע שוב מכתב מהנובר, שממנו אני מבינה, שהם סבורים שאתם יכולים לכתוב מכתבים ישירות אליהם. הבהרתי להם פעמים אחדות שזה בלתי אפשרי. ...  אדולף כתב: "זה עתה אני חוזר מביקור מהמשרד הארצישראלי . ההעברות [מעבר מגרמניה לארץ] התחדשו, [הן התבטלו עם פרוץ מלחמת העולם], ואני רשום מראש לנסיעה. אני עומד לכתוב מייד למרכז המשרד בברלין".
בנוסף לכך מבקש אדולף ממך וולטר, שתכתוב אם הצלחת להשיג את ההסדר בפיומה.
בפיסקה קודמת באותו מכתב אדולף  כותב : "אנשים קיבלו בימים אלה סרטיפיקטים לפלשטינה. אז יש בכל זאת נתיב נסיעה אפשרי. כתבתי לוולטר שיברר עוד פעם בפיומה, כי מפה אי אפשר לברר. אם זה היה אפשרי הייתי עושה זאת בעצמי. לא קיבלתי תשובה מוולטר. זה עתה היגיע מכתב מהמשרד המקומי שיש סיכוי קל שאוכל להגיע [לארץ] עם ההעברה הבאה. בעוד שעתיים  אכתוב לכם בנושא. "
במה אמורים הדברים הקשורים לפיומה? האם מדובר בהוצאות הקשורות לנסיעה? הגרוע מכל הוא שבתנאים החדשים הנוכחיים, כרגע אין אנו יכולים לעזור. אנו צריכים אפילו לצמצם את משלוח הגבינה והחמאה, שעכשיו הם חיוניים ביותר. אנחנו חיים על פי תכנית מובנית מראש וקוצבים את  מצרכי המזון בדייקנות.

 


אדולף ממשיך לחפש דרך לצאת מגרמניה, סוף-סוף הוא מוכן להתפשר על פלשטינה. פיומה היא עיר נמל השייכת באותה תקופה לאיטליה, שעדיין לא הצטרפה למלחמה. חודשים קודם לכן יצאה משם ספינת מעפילים, אולי משום כך מתעוררת התקווה למסלול כזה. האם זו ה״פ׳״ ממכתב קודם של 30 באפריל?
המצב הכלכלי של אלפרד והִילְדֶה מתדרדר, הם כבר לא יכולים לשלוח מזון למשפחה בהנובר (גבינה? חמאה? איך שלחו?). הם מודיעים שעליהם לעבור לאזור כפרי מרוחק כדי לחסוך בעלויות.

11 נובמבר 1939

מאת: הִילְדֶה, הלסינקי
אל: וולטר וקֶטֶה, קרית ביאליק

 

...ועכשיו אל הדבר החשוב יותר: אני מצרפת למכתב זה את מכתבו של אדולף, והעתק של המכתב של קורנפלד מפיומה. כאשר קיבלנו את המידע נסענו מייד העירה בכדי להעביר את הכסף המזומן הדרוש, לאלפרד יש כרגע סכומים מסוימים, וקפצנו על ההזדמנות. לצערנו סרבו להעביר כסף זר לחו"ל, אפילו מארק אחד. תקנות מטבע זר כאן הן קפדניות, בדומה למה שקורה במדינות הלוחמות.

אני מיואשת לחלוטין. עכשיו, כשכמעט הצלחנו, הכל כמו נתקע כבחומה. אולי בכל זאת נצליח כאשר יסתיים המשבר בין רוסיה לבין פינלנד. אך האם בכלל יתגברו על המשבר, כמה זמן זה יקח? כאשר המצב ישתנה הבנק יודיע לנו. אנחנו גם נברר בפיומה. אולי הם ימצאו דרך להעברת הכסף. יש לי מעט מאוד תקוות.

אני חסרת מנוחה כשאני חושבת על בני המשפחה האומללים שנשארו בג.[גרמניה]. אין אנו יכולים לעזור להם! נקווה שהמלחמה לא תתארך!

 

מכתבו של אדולף לא נמצא אצלנו. חבל - מכתב בכתב ידו, בניסוחים שלו, יכול היה להוסיף. הבירוקרטיה נעשית סבוכה אף יותר בעת המלחמה.

באוגוסט 1939 נחתם הסכם אי ההתקפה בין גרמניה לברית המועצות (ריבנטרופ-מולוטוב) ובו נספח סודי שעל פיו מוסכם בין הצדדים שפינלנד תהיה תחת השפעה סובייטית. בינתיים הסובייטים מחממים גיזרה, בקרוב יהיה יותר גרוע.

תשובה של קטה (סבתי, אישתו של וולטר) למכתב בו הִילְדֶה מבהירה את האמת המרה - אין סיכוי למצוא בחיים את מי שנשאר בגרמניה.



9 נומבר 1944
מאת: קֶטֶה, קרית ביאליק
אל: הִילְדֶה, שוודיה
 


הִילְדֶה היקרה שלי!
הייתי מאושרת כאשר סוף כל סוף הגיע משוודיה מכתב לו ציפינו זה זמן רב. תודה לאל שאתם מרגישים טוב.
ובכל זאת, כשקראתי את המכתב נכמר ליבי. על מותו של פרידריך ידעתי אישית כבר מפיה של ח.ש. ולא סיפרתי לוולטר; ידעתי כי יתבשר על כך בין כה וכה בהקדם. אך מה שכתבת על כל האחרים, היה לנו בכל זאת חדש. אתמול, מיד לאחר קבלת המכתב, מילאתי בקשות לסרטיפיקטים עבור אלה שנשלחו לטרזינשטאדט. בקשות כאלה ניתן להגיש. אך בעבור אלה שהגיעו לריגה אין עדיין אפשרות כזאת.

מאימא שלי [נני קרומבך] לא שמעתי זה שנתיים. ערב השילוח כתבה מכתב פרידה (באמצעות הצלב האדום). לאן שולחה? אינני יודעת! אך מה יעזרו כל ההרהורים המייאשים האלה!
עכשיו יש לקוות שהשלום יבוא במהרה, וכך נוכל לפחות אנחנו ואתם להתראות. לעתים קרובות אנו מדמים לעצמנו את המפגש הזה!  



אוך, סבתא! כתגובה לבשורה האיומה, את ממלאת טפסי בקשה לסרטיפיקטים לאלה מטרנזישטט ומצטערת שעבור המגורשים לריגה עדיין אי אפשר להגיש כאלה.

ב- 1944 הִילְדֶה מתגוררת בשוודיה. על כך ארחיב בפעם אחרת.


הִילְדֶה וולטר, האח והאחות,  לא נפגשו מאז 1933. הוא מספר לה שלמרות הגעגועים והתקווה ששוב יפגשו, הוא נאלץ לבטל את הביקור שלו. את הכסף שיועד לנסיעה הוא מקדיש לבנית בית בחצר ביתו לרות, בת אחות של סבתא שלי.  רות התיתמה בגרמניה, בעלה נהרג במלחמת השחרור ועתה יש לה תינוקת, תמי. במכתב הוא מתיחס לקורבן שהוא עושה:



19 בדצמבר 1949
מאת: וולטר, קרית ביאליק
אל: הִילְדֶה, שוודיה

 

... בית-תמי, אתם צריכים להיות מודעים לכך, כרוך בקורבן גדול שאתם ואנחנו שותפים לו. הוא נבנה בכסף שהכנו לנסיעה אליכם לשוודיה. אך כיצד נביע את אהבתינו העמוקה, אם לא בויתור על אהבות אחרות. כך מה שאנו חווים - כאב או שמחה, רווח או במקרה הנידון קורבן - מעמיק את רגשי אהבתנו כלפיכם. הקורבן הופך לרווח. זה מכאיב, אך מחזק ומעצים אותי.

מה שמציק לי וכובל אותי הוא הרעיון שלא נהגנו באותו מרץ ונכונות להקרבה כאשר ניסינו להציל, ברגע האחרון לפחות את אדולף אחינו.  גם מבחינה זאת בית-תמי הוא,  במחשבה לאחר מעשה, מעין תחליף קורבני. אני מרגיש, שאת הִילְדֶה אינך צודקת כאשר את מזהירה אותי, שלא אפול קורבן להרגשות שוא של אשמה. דווקא בשל הכאב הזה אשתחרר בעתיד מהרגשת האשם.

כי אני חולם תמיד  שיבוא היום בו יהיה לי זמן חופשי וכוח ריכוז הולם, כדי לכתוב את תולדות החיים שלך ושלי. לא אכתוב ביוגרפיה או סיפור. הכתוב צריך לקבל תבנית מקורית ייחודית, עירוב של נבואת לב ומציאות ריאלית. שנינו נצעד לעבר המאות הקודמות, ובאותה עת כל החוויות שאנחנו חווים יהפכו למציאות עכשווית - פארקים וגנים, תיאטרון ומוסיקה, כולל תמורות בלתי פוסקות.

 



הו, סבא אהוב! למה לא כתבת את זכרונותיך! את נבואת הלב והמציאות הריאלית!
 


ב-1974 ראיין אבא את סבא. על אדולף הוא אומר כך:


הבן השלישי – אדולף  נולד ב-1884 [סבא טועה ובוחר כל פעם בתאריך אחר] ונשאר רווק. הוא התאהב בנוצריה, וההורים לא הסכימו לנישואיו. אדולף אהב נוחיות, ולא התעניין בספרות. על האחים הצעירים הוא הגן  כנגד ילדי השכונה. אדולף היה מנהל מחלקה בבית-מסחר גדול בענף הקונפקציה. עם המשברים הכלכליים של שנות העשרים הפך לרוכל.
זקנה הנובריינית סיפרה לוולטר שבתקופת השואה היא הציעה לו מסתור בחממת פרחים, אך הוא לא נענה להצעה וניספה. היא ציינה את שמו של הנאצי שהציק לאדולף.

 


אפילוג:

 

אז הנה הוא, אדולף, לפניכם, ראש ביצה, לבוש בחליפה מהודרת ומלטף איילים נקודים. אחד שיש לו המון תוכניות, וכולן נכשלות. יאמר לזכותו שבתקופה הספציפית בה מדובר הסיכויים כולם נגדך, ועדיין יש רמזים לכך שאופיו תרם את חלקו לכשלונות. כולם עוסקים בו ובהצלתו והוא תמיד יחפש פיתרון אחר מזה שהוצע וכך יפספס את הרכבת, חוץ מהרכבת שאסור לעלות עליה.

 

אולי אתם מכירים אותו מספיק כדי לזהות אותו בתמונה, בין אחיו ואחותו.

 

 

המחשבה שבמכתבים שלא תורגמו, ויתכן ולא יתורגמו לעולם, מסתתרים רמזים נוספים מתסכלת, אבל יש בסיס לדמות ראויה לספר, אנטי גיבור לתפארת. לא?


אני מודעת לכך שהוזכרו כאן כמה נושאים שראוי להרחיב עליהם: על איך מצאתי את לורֶה, על הזכרונות שלה ואיך קרה ששרדה, על הסיפור הנורא של פרידריך, על הִילְדֶה והאופציה הפינית-יהודית להנצל, על וולטר שמלהטט במילים. כל אלה ועוד יחקרו ויסופרו. אפשר להירשם מצד ימין לעידכונים ותזכורות שיגיעו היישר לתיבת הדואר האלקטרונית (email) שלכם כשיפורסם פוסט חדש.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Please reload

טקסטים בנושא:
טקסטים אחרונים:

01/26/2018

01/18/2018

Please reload