שלושה מפגשים, 2018
יוני 2018
אז, אתה יודע איך זה היה אצלכם במשפחה? עוד לפני שענה חשבתי על כך שאף פעם לא שאלתי אף אחד את השאלה הזאת והפעם היא נפלטה כאילו מעצמה. אולי כי עברנו שעות ארוכות של שיחה ועכשיו אנחנו תקועים יחד במכונית, בדרך חזרה מהמקום הנורא ביותר בעולם. פעם מישהי ביקשה להפגש איתי לקפה ואמרה לי ״אבא שלי עשה דברים נוראים במלחמה״ ולא פירטה, אבל את השיחה ההיא לא יזמתי.
בוודאי שהוא יודע. הוא בן למשפחות תאולוגיות: שני סביו וגם אביו היו אנשי כנסיה. הדור שלו התרחק מהדת. בזמן המלחמה משפחת אביו נטתה לכיוון ליברל-שמאל, לא עד כדי התנגדות אקטיבית, אבל על הילדים אסרו להצטרף לתנועות הנוער ״כי לא זו דרכנו״. במשפחת אימו רוח הדברים נטתה ימינה. בכנסיה שסבו ניהל התקיים ויכוח, אם האידאולוגיה הנאצית קרובה מספיק לעמדת הכנסיה ואם אפשר לאמץ את התורה, כך כפי שהיא. הסב בחר לא להתמודד עם השאלה ולפרוש. לדעת שותפי לשיחה זה היה אקט פחדני.
הוויכוחים הגיעו גם לבית, דבר שהרגיז את אימו (אז בת-עשרה). מה יש פה להתווכח? היא הושפעה מאידאולוגיה שחילחלה דרך בית הספר או מתנועת הנערות הנאצית בה היתה חברה.
הסדקים באמונה האידאולוגית הזו החלו להווצר כשביקרה בשווייץ, עדיין בזמן המלחמה. קרובי המשפחה אותם ביקרה העלו שאלות על הנעשה בגרמניה, שאלות שהביאו אותה להרהורים, דברים נראים אחרת במבט מבחוץ. יתכן ותרם גם מפגש קצר עם הרמן הסה אותו העריצה (הרמן הסה התנגד לנאצים וגלה לשוויץ). בערוב ימיה פלטה כמה דברים שנשמעו גבוליים וגרמו לו לחשוב שאמונות שנטעו בגיל צעיר משאיר חותם, גם לאחר תקופה ארוכה של הדחקה בחסות הקוד החברתי המקובל. הוא אומר שבשיחות בין גרמנים הנושא הזה תמיד עולה, תמיד שואלים אחד את השני: איך זה היה אצלכם? זה הפתיע אותי.
יוני 2018
זה עתה הגעתי מויימר לברלין ואנחנו שותות קפה של אחר הצהריים במרפסת הכל כך מוכרת. השיחה מתגלגלת לנושא אקטואלי עבורי: כמה קשה להחליט מה לעשות עם עיזבון ספרים כשאף אחד לא רוצה ספרים. לאבא שלי היה את ״מיין קאמפ״ היא אומרת. כל זוג שהתחתן בזמן ההוא קיבל את הספר הזה במתנה. כשהוא נפטר, לא ידעתי מה לעשות עם הספר. האנשים החומים מתים על דברים כאלה, אבל לא הייתה לי שום כוונה לתת להם אותו. לא זוכרת איך נפטרתי ממנו. גם את הצלב של דוד שלי מהמלחמה הם רצו. הם מוכנים לשלם הרבה כסף, האנשים החומים, אבל כמובן שלא אמכור להם. האנשים החומים? כן, ככה אנחנו קוראים לאלה שהיום… את יודעת - בגלל המדים. היא נכנסת הביתה להביא משהו מותירה אותי מהורהרת. נפגשנו כל כך הרבה פעמים ואף פעם לא הגענו לנושא הזה.
כשהיא חוזרת למרפסת אני שואלת: למה בעצם אבא שלך שמר על ״מיין קאמפ״? הוא אהב ספרים. את יודעת, כשנגמרה המלחמה חיסלו מהר מאוד את כל הסימנים שלהם. הוא היה אמור לנקות את הספרייה של העיירה הקטנה שלנו מכל הספרים הנאצים, אבל הוא לקח אותם הביתה. את כולם? לא, ברור שלא, אבל לקח. אבל הוא היה…? היא מביטה בי במבט מבודח ואומרת: ברור שלא. אף אחד לא היה. תשאלי כל אחד מהתקופה הזאת, מהדור הזה. הם כולם התנגדו, כולם לא הסכימו, מחו, הצטרפו להיטלר יוגנד למרות שלא רצו, ירו באוויר. כולם. את מבינה? כולם. אז מי כן היה? אף אחד. הדברים פשוט קרו מעצמם, היא מוסיפה באירוניה. אולי רק דוד שלי מצד אמא. אבא שלו הקומוניסט היכה אותו וכמחאה הוא הלך לכיוון ההפוך והוא הצטרף למפלגה הנאצית. הוא נהרג בחזית הרוסית, אני בטוחה שעשה דברים נוראיים. ואבא שלי? הוא אמר לי שהתנגד, אבל מאיפה לי? לא באופי שלו ללכת נגד הזרם. הוא היה אדם רך.
יוני 2018
היא מלמדת בפקולטה למדעי היהדות בעיירה גרמנית קטנה, בעיקר היסטוריה של העם היהודי. כשנרשמים יותר מחמישה סטודנטים לקורסים שלה - היא מרוצה.
במפגשים חברתיים, כשכל אחד מציג את עיסוקו, לעיתים קרובות שואלים אותה בתמיהה מה מביא אותה לעסוק דווקא בזה ומבררים אם יש לה שורשים יהודים. ״את בטוחה? כי האף שלך נראה קצת יהודי. כדאי שתבדקי את זה״.
פברואר 2018
בשבוע הקר ביותר של החורף הלכתי לבקר את מריאטי ולהגיד לה תודה. זו פעם ראשונה שאני פוגשת אותה. מריאטי הגיעה לברלין ממאלזיה לפני 30 שנה בערך והמספרה שלה ברחוב פריזר 11 בווילמסדורף, ברלין. 45 שנים לפני שמריאטי הגיעה לברלין, סבתא רבתא נני ושלושת האחיינים שלה התגוררו באותו בניין, שתי קומות מעל העסק של מריאטי, זו היתה תקופה בה הדברים היו לא נעימים.
מפעם לפעם מריאטי מנקה את 29 לוחות הזיכרון מפליז המסודרות בשורה על המדרכה מול החנות שלה, דרושים לכך חומרים מיוחדים ויש לכרוע ברך ולמרק בתנועות נמרצות. על זה רציתי להגיד לה תודה. כששמעה שאני באה מריאטי רצתה להבריק את אבני הנגף. מזל שקארין הצליחה להניא אותה מהרעיון הטיפשי של כריעה על המדרכה הברלינאית הקפואה בשבוע בו ״המפלצת מהמזרח״ היכתה את היבשת והטמפרטורות בברלין ירדו מתחת לאפס. כך שהפעם האבנים שחורות וחסרות ברק וכמעט והתמזגו עם המדרכה.
היא התרגשה לראות אותי, גם אני. חשוב לה להדגיש שהיא מוסלמית, שכולנו אותו דבר. שכשהיא מטפלת באבנים, התגובות נעימות ברוב המקרים. רק לעיתים רחוקות היא זוכה בהערות ״לא יפות״ כמו: ״צריך לדאוג לחיים ולא למתים״.
אולי היא יפתה קצת בשבילי, הרי זו הערה לא גרועה במיוחד.
