אוֹגוּסטשטראסֶה, ברלין

ברלין 2017

רוב התיירים שמבקרים בברלין, מוצאים את עצמם בשלב מסוים באוֹגוּסטשטראסֶה (Auguststraße), בפרט אם הם מתעניינים באמנות. רחוב לא ארוך במרכז העיר עם בתי קפה נכונים, מסעדות מומלצות וגלריות לבנות המציגות “אמנות עכשווית”. אלו פניו של הרחוב היום. אם מגרדים את שכבת ההווה היאפי של אוֹגוּסטשטראסֶה מתגלה תקופה מצוחצחת פחות: מבנים נטושים במרכז העיר שהציתו את דמיון של בוהמיינים ואמנים אלטרנטיבים. את האפרוריות וההזנחה האטקרטיבית הזאת נטשו אזרחי ברלין המזרחית עם נפילת החומה - נציגי המשטר הקומוניסטי השקיעו מאמץ מינימלי בשיפוץ הריסות מלחמת העולם (ומרכז העיר היה יעד מועדף להפצצות). לפניהם, בזמן המלחמה שוכנו בחלק ממבני הציבור "אויבי משטר" או פצועי מלחמה. לפני המלחמה התגוררו באוֹגוּסטשטראסֶה יהודים, חלקם פליטי פוגרומים ממזרח אירופה. היו ברחוב מספר מבני קהילה ומגורים ובית הכנסת הגדול נויה זינגוגה (Neue Synagoge) התמזג בקו הרקיע של ברלין ממש מעבר לפינה. ב-2017 האווירה באוֹגוּסטשטראסֶה היא של "כאן ועכשיו". את הבוהמיינים, המזרח גרמנים, פצועי המלחמה והיהודים מהמזרח שגרו פה בזה אחר זה במאה הקודמת, החליפו אלה שהפרוטה מצויה בכיסם. קומות הכניסה של המבנים ששופצו בשנים האחרונות מפתות את העוברים להכנס, לסעוד, להציץ, לרכוש - לגמוע את הרחוב באיטיות. מבנה “בית הספר לבנות יהודיות” שופץ ע”י יזם זריז ואפשר למצוא בו מסעדה יוקרתית, מעדנייה וגלריות. מפעל המרגרינה הזנוח הצמיח אגפים נוספים והפך ל“מכון KW לאמנות עכשווית”, המקום שבו מתארחת הביאנלה של ברלין כל שנה זוגית. מול מכון KW עומד הבניין הזה:

אוגוסשטראסה 14-16

אוגוסשטראסה 14-16 לא משופץ ולא מזמין. חלונותיו אטומים, מכוסה גרפיטי נטולי השראה בחלקו התחתון (עד גובה אדם בערך), רשת תיל עוטפת את החזית. הפתח היחיד לבניין חסום על ידי שער ברזל וזכוכית. אין יוצא ואין בא.

מימין לשער תלוי שלט שמסביר שמץ מעברו של הבניין, בגרמנית בלבד. רק חדי העין או מי שמגיע עם כוונה מיוחדת מבחין בו.


מימין לשער תלוי שלט

אני מגיעה עם כוונה. הבניין הזה, מוסד אהבה (Ahawah) לשעבר, קשור למשפחה שלי בשני אופנים. המבנה תוכנן על ידי הארכיטקט אדוארד קנובלאוך בשנות השישים של המאה ה-19 כבית חולים יהודי. מיד לאחר מכן תכנן קנובלאוך את בית הכנסת המפואר נויה זינגוגה שעומד כמאה וחמישים מטרים משם, כיפתו המעוטרת בולטת למרחוק. בשנות העשרים של המאה הקודמת הוסב בית החולים היהודי לבית לילדי מהגרים יהודים ממזרח אירופה, יתומים ואלה שמשפחתם מתקשה לכלכל - היו רבים כאלה בזמן המשבר הכלכלי בין שתי מלחמות העולם. רות והייני (צבי) היתומים, בני הדוד היחידים של אבי, הגיעו מפרוסיה המזרחית וגרו במוסד אהבה תקופה קצרה ב-1935, כשגרמניה הפכה לבלתי נסבלת גם כלפי “היהודים שלה”. סבתם נני, גרה באותו זמן בצד האחר של ברלין. מאוחר יותר היא מצאה עבור נכדיה פיתרונות אחרים. במרחק הזמן, הילדים האומללים לכאורה של “אהבה” היו בני מזל. הנהלת המוסד והמנהלת ביאטה ברגר היו מהמפוכחים ומהירי ההחלטה - מיד אחרי עליית הנאצים לשלטון התקבלה החלטה להעלות את המוסד כולו לישראל. זוהי החלטה מעוררת התפעלות: אדם בודד או משפחה קטנה מתקשים להחליט להגר ולהלחם בבירוקרטיה - לא כל שכן מוסד שלם! לא צריך להפריז בהערכת פיכחון העבר. כשביאטה ברגר עומדת בפני החלטה למי מהילדים להעניק את הסרטיפיקטים המעטים שהוקצו למוסד, היא אינה יודעת את מלוא המשמעות של ההחלטות שלה. ברחובות הסמוכים עברו באותם ימים מצעדים, מדובר בקילומטר וחצי מהרייכסטאג! ילדי “אהבה”, בפרט הבלונדינים שבהם, השתלבו בקהל הנלהב. אחד מהם סיפר על גבר שהציע להניף אותו כדי שיראה את “הפיהרר שלנו”. קשה להאמין שהצועדים והקהל המריע של אמצע שנות השלושים יכול לדמיין באיזו מידה מפלצתית ימומשו ססמאות המוות של הקהל הנלהב.


גם אם לא הבינו במוסד שססמאות יהפכו למעשים, ההווה הפך למדכדך מרגע לרגע. הבריטים הערימו קשיים ותנאים בירוקרטים תחת החשש שמהגרים לפלשטינה יהוו מעמסה על הכלכלה. כל שנה הוקצו למוסד “אהבה” עשרות סרטיפיקטים במסגרת עליית הנוער, ומבצע העברת המוסד לישראל התקדם טיפין טיפין עד שנסגר חלון ההזדמנויות. מי שנשאר - ניספה.

ב-2009 הוחזרו מספר בנייני ציבור באוגוסטשטרסה לקהילה היהודית. "בית הספר לנערות יהודיות" שופץ והשתלב באווירת הרחוב, בית “אהבה” עומד עד היום אטום ומסוגר. יש רמזים שמשהו מתרחש בתוכו: יש פעמון בכניסה והוא מצלצל היכנשהו. כשעברנו שם בקיץ 2017, נפתח השער לרגע וראינו אדם עומד בחצר הפנימית הגדולה, זו שפעם התרוצוצו בה עשרות זוגות רגליים צעירות. מאחור הצלחנו להציץ בבניין לבנים אדומות גדול יפיפה וריק - הבניין הראשי של מוסד אהבה.

השמועות אומרות שהבניין הוזנח בעקבות ויכוח בין נציגי הקהילה היהודית, אבל גם מי שנידב לי את השמועה הזאת לא ידע יותר מזה.


ומה אפשר לעשות עם בניין כזה? ברלין במאה הקודמת הייתה כה קיצונית עד שכמעט בכל בניין קרה משהוא שראוי לזכור. העיר משופעת ציוני מקום: המקום בו היה הבונקר של היטלר, המקום בו עמד בניין הגסטפו, המקום בו עברה החומה, המקום בו היה מעבר גבול, המקום ממנו נשלחו רכבות המוות. נראה שהעיר הזאת מתנהלת מתוך הכרה בקיצוניות של עצמה, מהידיעה שיש בה חובת הנצחה, מתוך רגשות אשם או כחלק מהפקת לקחי הרודף, מתוך הידיעה הברורה שהיא אינה עיר ככל הערים. ברלין משאירה מקום לרוחות הרפאים שלה. בנתיים.


מול הכוחות האלה מסתמנת כיום תנופת נדל"ן. בימים אלה נסוב ויכוח סביב מבנה בקרויצברג ששימש כ"לשכת התעסוקה של היהודים" (שהיתה למעשה משרד לעבודות כפיה והשפלה): האם להפוך את המבנה למוזיאון שימחיש את עברו או לשפץ אותו לדירות ומשרדים? כמה נקודות ציון ומוזיאונים מדכדכים יכולה עיר אחת להכיל? מי ירצה לגור במקום בו קרו דברים כאלה?


העבר, כדרכו, מתרחק. נערים כבר אומרים "לא אני, לא הוריי, גם לא סבי. מה לי ולזה?" ובניין "אהבה" גדול ומרכזי מכדי לעמוד מול כוחות הנדל"ן ולהשאר ריק. איזה פוטנציאל! חדרים גדולים גבוהי תקרה, חלונות גדולים, מסדרונות ארוכים ורחבים כנהוג בבתי חולים (היעוד המקורי של הבניין), חצר פנימית משגעת. מלון? בתי קפה? גלריות? חדרי סטודיו לאמנים (ישראלים? הרי הבניין בבעלות יהודית). אולי בית לילדי פליטים? (כמובן...).

תנו לי אפשרות ואמצא מה לעשות עם כל זה.

פלשטינה 1940

ב-1935 הוקם סניף של מוסד “אהבה” בקריית ביאליק במטרה לקלוט ילדי פליטים ברלינאים. ד”ר קטה קרומבך שעזבה את גרמניה שנתיים קודם לכן, משמשת כרופאת מוסד אהבה בקריית ביאליק.

באפריל 1940 מקבלת ד"ר קרומבך, סבתא שלי, קבוצת ילדים טריה שהגיעה למוסד "אהבה", מעודדת ובודקת אותם ואז כותבת לאחיה האנס (מתורגם מגרמנית):


10 באפריל 1940


ברכות ליום הולדתך! תאר לעצמך מה קרה לי לאחרונה: ביום חמישי האחרון הגיעו למוסד "אהבה", תשעה עשר ילדים מגרמניה. כשבדקתי אותם שלשום, שאלתי כל אחד מהם על מקום מגוריו בגרמניה. "מאין את/ה” שאלתי. אחת מהן ענתה: "מברלין". "איפה גרת?" "ברחוב פריזר”. שאלתי: "רחוב פריזר 11?" התשובה היתה "כן". שאלתי: "האם את מכירה את משפחת זכאריאס? הם גרים באותו בניין!”.

התשובה "כן, גרנו קומה אחת מתחתם". "האם ראית שם גבירה זקנה?”. התשובה: "כן, מדי פעם פגשתיה בחדר המדרגות וברכתי אותה לשלום". "האם היא ידעה שאת נוסעת לפלשטינה, למוסד אהבה???”. "לא, נודע לי על נסיעתי רק שמונה ימים לפני הנסיעה עצמה". כששמעתי זאת בכיתי מרות. אילו ידעה אמא נני שהילדה הזו, השכנה שלה, נוסעת לכאן, היתה יכולה לשלוח לנו דרישת שלום טרייה! הרי הם גרו באותו בניין! כלל אינני מבינה כיצד היהודים שם נמצאים במגע רופף כל כך בינם לבין עצמם. אביה של אותה ילדה עובד כרופא במשרד הארץ ישראלי בברלין ועומד להגיע ארצה. כתבתי להאנשן נתן באמסטרדאם על כך. חשבתי שאולי בדרך זו אמא תוכל לקבל מידע בדבר האפשרות לעלות לארץ. הנשן שלחה לפני ימים אחדים מכתב מצונזר שהגיע עבורי מברלין. דווקא המקומות במכתב בהם מצוין סכום הכסף הדרוש וכן הכתובת אליה יש לשלוח את הכסף נחתכו על ידי הצנזורה! מכאן, שהסיכוי להגיע לסרטיפיקט בדרך שהציעה אמא מוטל בספק. אני תוהה אם שנים עשר המכתבים ששלחתי לברלין הגיעו ליעדם. מה דעתך על הארועים הפוליטיים האחרונים? לאור המצב החדש, קשר המכתבים בינינו לבין הנשארים בברלין עשוי להיפסק! אני נתקפת חרדה כאשר אני שומעת מהילדים החדשים במוסד "אהבה" על הנעשה בגרמניה. מקרה אחד למשל: האב נרצח במכות במחנה ריכוז, הילד הגיע למוסד "אהבה", והאם נשארה לבדה בגרמניה. מישהו אחר סיפר: “ההורים ושניים מהאחים שלי הגיעו לדרום אמריקה, אח אחר נמצא באוסלו, אני ואחי נשארנו אצל קרובים בגרמניה, ושנינו הגענו למוסד "אהבה". אמש שמעתי מילד שגר בחיפה, שכל משפחתו נספתה כאשר האונייה בה הפליגו מנמל לנמל בכדי להגיע לאמריקה הדרומית טבעה. אנחנו צריכים באמת להתרגל לא לחשוב, בכדי שלא נצא מדעתנו ....



סבי וולטר הוסיף משפט קצר למכתב:

ברכות ליום הולדתך. לאור המצב אנחנו צריכים להיות מרוצים כשאנחנו בריאים בגוף וברוח ולהסתפק בתקווה שהמצב לא ייעשה גרוע יותר. הייתי רוצה לאחל שמתנת יום ההולדת העיקרית שלך תהיה, שנני אמך תגיע לכאן. אך הסיכויים לכך קלושים ביותר.... וולטר


הסברים למכתב:


סבתי, קטה קרומבך-בכרך נהגה להדפיס את מכתביה במכונת כתיבה עם נייר קופי, לכן יש בידנו העתקים.

ב-1940 אין קשר דואר ישיר בין פלשטינה וברלין. מכתבים בין סבתי קטה בקרית ביאליק ואמה נני בברלין נשלחים דרך ידידת משפחה מאמסטרדם, האנשן נתן. גם דרך נתיב זה המכתבים עוברים צנזורה. המכתב שמגיע מנני, עם הוראות כיצד ניתן לסייע, מצונזר. הפרטים הקריטיים - סכום הכסף המיועד למסמכי יציאה ולאן לשלוח אותו - נחתכים (ממש גזורים!) מהמכתב על ידי הצנזורה.

אין פלא שסבתי פורצת בבכי כשהיא פוגשת ילדה שזה עתה הגיעה מברלין, מאותו בניין בו מתגוררת אמא שלה נני! הזדמנות פז לעקוף את הצנזורה ולהעביר מידע שיקדם את מבצע ההצלה - אבדה!

הניחוש של סבתי שהילדה גרה דווקא בבניין 11 ברחוב פריזר אינו סתמי: רוכזו בו יהודים שנאסר עליהם לגור במקומות אחרים (הבניין היה בבעלות הקהילה או בעלות יהודית כלשהי).

האב של הילדה המוזכר במכתב עובד במשרד הארץ ישראלי בברלין. למשרד הזה היה כח בחלוקת הסרטיפיקטים וכמו בכל אירגון לא מזיק להיות מקורב. עם זאת, הסיכוי ש"יבזבזו" סרטיפיקט על אדם מבוגר כמו נני בת ה-70 - קלוש.

קטה כותבת במהירות לברלין, דרך אמסטרדם, בתקווה שאמא שלה תצור קשר עם השכן המקושר. אין לה דרך לדעת אם המכתבים הרבים שהיא שולחת מגיעים לברלין.

קטה מציינת את "המצב הפוליטי" (התקדמות המלחמה) ומנבאת שגם האפשרות המצומצמת להעברת מכתבים דרך אמסטרדם נמצא בסכנה. היא צודקת: במאי 1940 הולנד נכבשת ע"י הנאצים.


תרגום מכתב ופרשנות - דניאל בכרך, אבא.





טקסטים בנושא:
טקסטים אחרונים: