רבקה׳לה

אנחנו מפנים את בית הורי, כשלב באותו מעגל בו בתים מתמלאים בְּחיים ומתרוקנים מזיכרונות. כיוון שאני במצב תודעה דרוך לחומרי זיכרון משפחתיים, לקחתי אלי את כל הפריטים, שבמקרים רבים מוצאים את מקומם בפח. אני יכולה להבין את פעולת ההשלכה, שמתרחשת גם מתוך תחושה של גודש ועומס רגשי. גם אני נמלאתי ביאוש בזמן שדחסתי לתוך ארגזי קרטון ערימות של אלבומים, תמונות, שיקופיות, מכתבים ומסמכים. בחלקם יש מידע סתמי ובחלקם דמויות שאף אחד כבר לא יכול לזהות, עבודת השימור והפיענוח דורשת את המשאבים שלה. בנתיים לקחתי הכל, מזל שהילדים גדלים, מתישהו יצאו מהבית ויהיה לי מקום לכל זה.


עד היום עסקתי בכתיבה ומחקר על בית אבי. החומרים הללו כבר נמצאים בביתי, מסודרים (ברובם) בקלסרים, לחלק מהמכתבים כבר יש תרגום. עכשיו התווסף כל מה שקשור לבית אימי. אם חשבתי שמכיוון זה השתמרו פחות פריטים, הרי התבדתי.


מצאתי אלבומים שחשבנו שאבדו, תעודות וצרורות של מכתבים קשורים בחבל. נראה שאופסנו כך בבית סבתא, עברו לבית הורי ובמקרה הטוב ימשיכו לבית ילדי, עם אותו חבל שמאגד אותם. אפשר שיתפוררו קודם, או סביר יותר - יזרקו לפח יחד עם כל חפצי המיותרים. אני לא חושבת שאוכל לפענח את כל אלה, אבל אולי אצליח לשמור אותם עד שתוכנות ה-OCR והתרגום ישתכללו דיין לקרוא כתב מסולסל ביידיש.



מצאתי ארגז ובו חוברות וספרים שכתבו או ערכו בני ובנות משפחתו של סבי וחוברות הזיכרון שהוציאו לזכר האחים והאחיות שנפטרו - כל אלה בעברית. בחוברות הזיכרון כתבו האבלים על המת, לפעמים מוסיפים קטעי שירה, מברקי ניחומים ועוד.

מצאתי בינהם חוברת קטנה.


רבקה׳לה.




רבקה היא אחותו של סבי יואל. לאביהם, פסח, נולדו 12 ילדים - שניים מאישתו הראשונה ממנה התאלמן (בכל המקורות שמצאתי שמה לא מוזכר) ועשרה מאישתו השניה מרים. שניים מילדיהם נפטרו בינקותם, עשרה הפכו לצוות מגובש של השרדות. בסדר האחים והאחיות הכולל, רבקה היא מספר שמונה ויואל מספר תשע.


ארחיב בעתיד על קורות המשפחה, הפעם אתמקד בסיפרון. לא זכרתי פרטים לגבי רבקה. פתחתי את החוברת והתחלתי לקרוא. הטקסט כתוב בשורות קצרות, כמו שיר.


והריהו (מלבד דילוג כמה בתים בהתחלה ובסוף, שמביעים געגועים וצער על מותה. השתדלתי לא לשנות דבר, המקפים והפיסוק במקור) -


בורחים, בורחים,

נמלטים

מזרועות-מפלצות ארוכות,

מצלבי-קרס, ממוות והרס.


ואת כאיילה נרדפת, נפחדת

לילה ארוך בשלג בכפור

עד בוקר. בטרם אור.


עוברים הגבול. להיתפס אסור,

רגלייך קפואות, נפוחות —

מתות. לאן לסור? ואיך?!


לידך תינוק בזרועות-אם צעירה —

כדור פולח ליבו וליבה…

שניהם בשלג

המסמיק, המתאדם

על תינוק, על תינוק ועל אם.


ואת מבוהלת — קפואה — תוהה,

איפה שמיים, איפה אדמה,

איפה אני, איפה אתה?…

השלג אדום, השלג אדום —

ריבונו של עולם — מדוע תידום?!!


לידו של נהג סכום נכבד תוקעים,

מתחננים להביאך אל מקום-מבטחים.


המונית מתרחקת ואת בתוכה,

בדרך ניגש קצין-משטרה.

רואה הוא:

ייצור ענוג, עיני תכלת בוהות, רגליים קפואות

— פרח קפוא.


הוא נושאך על כפיו אל ביתו,

ליד מיטתה-מיטתך אשתו

— דמעותיה חמות וצורבות ושורפות —

לתוך מנורת-לילה קטנה

משתאה ובוכה האישה הזרה.


כל הלילה כולו

האשה הזרה

מלטפך, מחממך

ובוכה

בוכה.


בעל-הבית וביתו חרדים לך.

בעל-הבית וביתו אוהבים אותך.

כי את ייצור-אנוש.

וכה יפה, כה יפה,

כה ענוגה וכה רכה,

וכה רפה,

וכה רכה וכה ענוגה.


את רופא-הכפר השיכור משתפים בסוד ובחטא

והוא את נשמתו השיכורה מוכן גם מוכן לתת.

יש צורך לקטוע שתי הרגליים.

הוא בוכה.

גם הוא.

״את הבלתי-אפשרי אעשה —

רק לא זה״





ואומנם בטיפול ללא שינה וללא מנוחה,

חרף עייפות וחרף לאות,

את הבלתי-אפשרי הוא עושה גם עושה —

הרופא (השיכור).


והשוטרים

— ידיהם עמוסות דברי מעדנים —

נמשכים אל חדרונך

להזין עינהם במתיקות-יופייך

הנוגע ללב.


ביום הראשון סרה הבת,

ביתו של בעל הבית, אל הכנסייה

לבכות ולהתפלל על יהודיה קטנה.


כי את יצור-אנוש.

כה יפה, כה יפה,

כה ענוגה וכה רכה.


ביקורת מגיעה לבית המלון,

מחפשים טיפוסים לא-רצוים,

מחפשים פושעים — כמוך.


בעל-הבית וביתו מכינים ארוחת-מלכים

ושתייה כדת.

אנשי-הביקורת מוזמנים.

כרסים ממלאים. שבעים ושתויים.

הסכנה חלפה.

גדולה השימחה.


מוצאים דרך להעבירך

אל אישך, אל אנטוורפן,

שם הוא נמצא.

הגיע בדרכים לא דרכים.


קרוב משפחה, אזרח בלגי, בא לקחתך.

בזהירות ובהסתר, בדלת אחורית

מוציאים אותך מהמלון ואל תוך המכונית.

ליד הקרוב יושב — כקומופלאג׳ — אחד השוטרים,

כי בדרך בודקים.

את הצרור החי מכסים בשמיכות ובמיני סמרטוטים

ומתפללים,

שלא יישמעו דפיקות-זעקות ליבו

של הצרור החי,

של הצרור החי,

הצרור החי…


היה זה כהעברת זרם

של טוב ושל רחמים,

של עדנה ושל חמימות

בנגוע ידייך הקטנות בידי-הזולת.

את אהבת שמלות לבנות,

כי היה בך משהו מלאכי,

משהו כמו רוח אביבית קלילה ומלטפת,

כמו נגינה קלה על נבל.


פיך הרגיש והמתוק, עינייך הצלולות

היה בהם משהו נוגע ללב,

כמו נשיקה רכה,

היה בך משהו שופע ומקרין,

שעטף את השני

כמו במעיל רך וקל ומחמם,

שלעולם לא הכביד,

לעולם לא הכאיב,

שהקל והרגיע,

משהו טוב ורחום,

משהו ששמו: רבקה׳לה!

הוי, רבקה׳לה!




זה תוכן הסיפרון. רבקה׳לה.

לא רשום שם המחבר, אך בעמוד האחרון כתוב כך בכתב יד:




להתחיל את הסיפור של משפחת מיילן מהסיפור הזה, זה מטעה. שלושה אחים ושלוש אחיות הגיעו לפלשטינה בשנות השלושים, הקימו משפחות והפכו לשבט חם ומחובר. לאמא היה שפע של דודים ודודות ולי בנות-דוד מדרגה שניה לנסוע אליהן להרפתקה של קיץ ולהפגש בארועים. לא היתה תחושה של חסר אלא של שפע. לא הורגש שאבד דבר מה. רבקה עצמה לא היתה חלק מזה - היא חיה בניו יורק. רק ב-1964, כשבריאותה כבר רופפת, הגיעה לארץ.


אחים ואחיות, משמאל לימין. למעלה חיים ויואל, למטה שפרה ורבקה

(ביקור בארץ, שנה לא ידועה).


אחרי שנרגעתי קצת התקשרתי לדודתי ואימי, כל אחת בנפרד, ושאלתי מה הן יכולות לספר לי על רבקה. שתיהן ציינו את יופיה ועדינותה ואמרו שבעלה, משה, שמר עליה כמו על בובת פורצלן - אהב אותה מאוד והגן עליה, אפילו באופן מוגזם. שתיהן ציינו את העובדה שלא היו לה ילדים. אימי אמרה שאולי משה בעלה לא רצה. אמא זכרה משהו על בריחה, אבל ללא פרטים - לא לאן לא מתי ולא איך. דודתי, שבדרך כלל זוכרת פרטים מתולדות המשפחה, לא ידעה דבר על קורותיה של דודה רבקה במלחמה.


זהו.


הדברים עוררו אצלי הבהוב של זיכרון רחוק על סיפור של בריחה בשלג ששמעתי בילדותי, המעט שנצרב בזיכרון. חיפשתי את ״עבודת השורשים״ שלי, זאת שעושים כמטלת בית-ספר בגיל 13.


זה מה שמצאתי שם:


רבקה: יפה טובה ורכה מאוד. תמיד מוכנה לעזור. למדה בבית הספר למסחר ויצאה בגיל צעיר לעבוד עם חיים (אחד האחים). נישאה למשה שפירגל ולא נולדו להם ילדים. בשנת 1932 הגיע משה לארץ במטרה להביא את רבקה אחריו. הוא נשאר כאן כשנה אך נואש וחזר לוינה.

כאשר נפלה אוסטריה בידי הנאצים, החלה הבריחה. רבקה ומשה יצאו בדרך מערבה כחלק משיירה גדולה, כשמטוסי הנאצים דולקים אחריהם, יורים והורגים. מצרפת נאלצו שוב לברוח, כאשר גם זו נפלה בידי הנאצים, לכיוון בלגיה.

את כספם האחרון שילמו למבריחים שיסייעו להם לעבור את הגבול בדרך בטוחה. הם הלכו רגלית דרך יערות. הימים ימי חורף ושלג עבה מכסה את פני האדמה (בחיי, כך התנסחתי בעבודת השורשים). לאחר ששרכו את רגליהם לילה ויום לכפר שבגבול, היו רגליה של רבקה קפואות ולא היתה מסוגלת לזוז. בדרך נס ובעזרת אנשים טובים, בכללם שוטרים, הגיעה אחרי ימים רבים לאנטוורפן וניצלה מרודפיה, אך רגליה היו במצב קשה.

כשהגיעו הנאצים לבלגיה הצליחו לעלות על אנית המסחר האחרונה שהפליגה לארצות הברית. גם הדרך הזאת היתה מלאת סכנות. לארה״ב הגיעו בידיים ריקות ולאט לאט ביססו מחדש את קיומם.



עבודת השורשים שלי היתה מבוססת על מחקר שאבי ואימי עשו, עוד לפני שהשתרש המנהג למטלה הזאת בבתי הספר. אימי ראיינה את הדודים והדודות שלה. יתכן ושמעה את הסיפור הזה מדודה רבקה עצמה (רבקה נפטרה ב-1976 ואת הראיינות אימי עשתה קודם לכן) , או אולי אחד האחים/אחיות סיפר יד-שניה. אמי רשמה אותם ועכשיו כששאלתי - כבר לא זכרה פרטים. אני, בת 12 או 13, רשמתי את הסיפור של רבקה עבור עבודת השורשים ורק היבהוב של זיכרון על בריחה כלשהי בשלג נשאר.


הנה אתם, קראתם את הסיפור של רבקה שפירגל לבית מיילן. סיפורי חיים שעוברים בע״פ נשכחים ראשונים. לכתובים יש סיכוי להחזיק עוד טיפה. הם יכולים להגיע לעוד כמה קוראים. הם קיימים עד שיאבדו מתוך ניירות מתפוררים או בין מליארדי פיקסלים.



 

הודעה לבני המשפחה המורחבת: אם יש אצלכם מידע נוסף או תמונות של רבקה (ותמונה יותר מוצלחת), בבקשה צרו קשר. ויותר מכל אני מבקש ומתחננת לכל מה שיש לכם על אחותה דורה (דורקה). להיכן נעלם היומן שלה ומכתביה? בבקשה חפשו, אולי שמרתם בבוידעם? אולי לא הושלך?












קבלת עדכונים מהאַרְכִיב

טקסטים בנושא:
טקסטים אחרונים: