אירה וליוליה ברמן

הפלישה הסובייטית לליטא ב-1940 תפסה את הציירת הארץ ישראלית אסתר לוריא בעת שביקרה את אחותה בקובנה, והיא ״נתקעה״ שם, בלי היכולת לחזור ללימודי האמנות בבלגיה. תוך זמן קצר היא מצאה את עצמה משתלבת בקהילת האמנים בקובנה, ומאוחר יותר, לאחר הכיבוש הגרמני – בתוך גטו קובנה.

פסקה אחת בזכרונותיה עוררה את תשומת ליבי. לוריא תיארה מפגש ספרותי בו השתתפה בגטו בשנת 1942:

"פעם הוזמנתי למסיבה שהוקדשה להקראות ספרותיות. הסופר בורשטיין קרא סיפור שכתב בגטו, שעסק באם יהודייה המשאירה את בתה הקטנה אצל נוצרים כדי להציל את חייה. הקוראת השנייה הייתה סופרת צעירה, ליוליה. היא הייתה בת 21, כתבה מאז ילדותה וניחנה בכישרון ספרותי יוצא דופן. לאורך כל תקופת קיומו של הגטו, היא נכנסה אליו כמה וכמה פעמים כדי לבקר את אמה ואת אחותה. בשאר הזמן חיה בכפרים, נודדת ממקום למקום. היא כתבה רבות על חיי הכפר בליטא - זה ריתק אותה.

אחותה הצעירה של ליוליה, אירה בת ה-16, הראתה נטייה לציור ופיסול. פעם פגשתי אותה באחת מפלוגות העבודה, ומאז היא הרבתה לבוא אליי כדי לדבר על אמנות, להראות לי את ניסיונותיה הראשונים ולראות את עבודותיי. אהבתי את הקטנה. גם היא, בזמנים של סכנה מיוחדת, הייתה עוזבת את הגטו ונודדת בכפרים. שתי הבנות התחנכו בבית ספר ליטאי, לא נראו יהודיות והיו להן חברים ליטאים. עם זאת, כפי שאמרו, היה קשה מאוד לשרוד באזורי הכפר, במיוחד ללא אמצעים."

סופרת צעירה החיה מחוץ לגטו ונכנסת אליו מרצונה החופשי כדי להשתתף בערב ספרותי? ציירת צעירה השואפת להתפתח כאמנית בגטו? הרקע לכך הוא המתח התמידי של אלו שחיו תחת זהות שאולה מחוץ לגטו, ועל העובדה (העולה גם מעדויות אחרות) שהגטו, למרות זוועותיו, הציע ליושביו צורה מסוימת של הגנה, כולל אפשרות לחיי קהילה ותרבות.

מי היה הסופר בורשטיין? מי היו אירה ולוליה – ששם משפחתן אפילו לא מוזכר בעדותה של לוריא – ומה עלה בגורלן של האחיות חובבות האמנות ומשפחתן? רק באמצעות מעקב אחרי רמזים בעדויות ובארכיונים ניתן ללקט עקבות פזורים על גורלם של יחידים שסיפור חייהם, שאין שארים שיספרו אותו.

הסופר הוורשאי מיכאל בורשטיין, יליד 1897, הגיע לקובנה במהלך המלחמה ונכלא בגטו יחד עם יהודי העיר. בגטו עבד במחלקה לסטטיסטיקה אך הקדיש את רוב מרצו לכתיבה ותיעוד הגטו. הוא אסף מידע על תרבות הגטו וכתב רבות, במיוחד על פרויקט מתמשך בשם "מגילות סלובודקה", ממנו קרא קטעים בערבים ספרותיים. ערבים אלו, שנערכו בהתכנסויות קטנות וחשאיות, כללו הקראות של סופרים מובילים בגטו לצד כישרונות צעירים כמו ליוליה ברמן. כתביו של בורשטיין מתקופה זו לא שרדו, הוא נספה בדכאו זמן קצר לפני סוף המלחמה.

ליוליה, ילידת 1920, ואירה, שנולדה ככל הנראה ב-1926, היו בנותיהם של מנדל (מקס) ברמן ואשתו אולגה. בין שתי מלחמות העולם היה אביהן סוחר מצליח והקים מפעל מצליח לסבון ותמרוקים נודע בקובנה – "בראר ושות'". מנדל נספה בפוגרומים האכזריים שפרצו בעיר מיד עם הפלישה הגרמנית, עוד לפני שהיהודים נאלצו להיכנס לגטו, באוגוסט 1941.

ליוליה (אלנה, הלנה) נמלטה מהגטו זמן לא רב אחרי היווסדו, מיד לאחר "האקציה הגדולה" בה נרצחו כשליש מתושבי הגטו. היא נעזרה בחברתה לספסל הלימודים, בירוטה ואיטקונאיטה-נאגינה. ללא ידיעת הוריה, שהתנגדו לחברותה עם נערה יהודייה, בירוטה חדר עבורה וסיפקה לה מסמכים, צרכים בסיסיים ומזון שנגנב מהמעט שהיה למשפחתה שלה. לאורך המלחמה עברה ליוליה-אלנה בין מקומות מסתור, תחילה בקובנה ולאחר מכן בכפרים שונים בסביבה. מקומיים רבים עזרו לה, בעוד מאחרים נאלצה לברוח.

בקיץ 1943, כשהיא ממשיכה לחיות בכפרים תחת זהות שאולה שיתפה פעולה עם פרטיזנים. ליוליה מספרת בעדותה (שניתנה תחת השם אלנה ברמן, לכן לא היה מיידי למצוא אותה) כי חלתה בדלקת ריאות קשה כשנאלצה להימלט מאחד ממקומות המסתור שלה ואז נכנסה לגטו לתקופה מסויימת כדי לקבל טיפול רפואי. ככל הנראה, בית החולים המאולתר בגטו היה המקום היחיד שבו אדם ללא תעודות זהות תקינות יכול היה לקבל טיפול כזה. האירוע הספרותי שלוריא מתארת אינו מתואר בעדותה שלה, אך ייתכן שהתקיים בזמן שהחלימה בגטו.

אלנה-ליוליה בנערותה

אלנה-ליוליה שרדה. לאחר המלחמה למדה ספרות במוסקבה, שם פגשה משורר צפון-קוריאני. קשר כזה היה אסור באותה תקופה וגרם לבני הזוג קשיים רבּים מול השלטונות. הם חיו במוסקבה מספר שנים ולאחר מכן עברו לצפון קוריאה, שם החיים לא היו קלים יותר, ובעלה הקוריאני נרדף על ידי המשטר. נולד להם בן והיא חזרה בסופו של דבר למוסקבה, ומאוחר יותר עלתה עם בנה לישראל, ככל הנראה ב-1989. בעלה נעלם בצפון קוריאה.

חייה של ליוליה לא היו קלים, אך לאירה היה אפילו פחות מזל. אירה (אירנה) הצטרפה לפרטיזנים מתוך הגטו. לקראת סוף קיומו של הגטו, ניחשו תושבי הגטו שסופו קרוב והצורך להימלט ממנו הפך דחוף. האס-אס הצליח לפגוע בהנהגת המחתרת של הגטו, וארגון הבריחות הפך קשה יותר, וקריטי יותר. האחיות ברמן זיהו יחידות פרטיזנים אדומות ביערות ליד קזלו רודה (Kazlų Rūda), אליהן קיוו לסייע לתושבים מהגטו להצטרף. אירה, הייתה בת כ-18 באותה עת והכירה את השטח היטב, ולכן יצאה פעמיים מהגטו עם קבוצות לוחמים והובילה אותם בהצלחה ליערות. במאי 1944, בעת שהובילה קבוצה שלישית, היא נתקלה במארב ונהרגה.

אירה ברמן

בחודש שלאחר מכן, לפני שהסובייטים השתלטו על האזור, חוסל גטו קובנה: תושביו הנותרים גורשו לעבר הרייך, והגטו עצמו נחרב.

אמן של אירה ולוליה, אולגה ברמן, גורשה במהלך חיסול הגטו לשטוטהוף, שם הועסקו האסירים בעבודות כפייה קשות. היא נספתה זמן קצר לפני סוף המלחמה.

בשנת 1994 הוכרה בירוטה ואיטקונאיטה-נאגינה, שסייעה לליוליה, כחסידת אומות העולם – תואר השמור לאלו שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים מבלי לבקש תמורה חומרית.

לפני המלחמה, בתמונה משמאל לימין: יהודה זופוביץ', הירש קדושין (ג'ורג' קדיש), לוליה ברמן, דמות לא מזוהה, ריבה לוי, יאשה לנגלבן, פוליה צוקרמן ודיטה כץ (לימים זופוביץ', לאחר המלחמה דיטה ספרלינג). יהודה זופוביץ' שירת כסגן מפקד משטרת הגטו היהודית בקובנה, בעודו מקיים בחשאי קשר עם תנועת המחתרת, נספה במרץ 1944. הירש קדושין צילם ותיעד בחשאי את החיים בגטו קובנה ושרד את המלחמה. מקור: מוזיאון השואה בארה"ב (USHMM), אוסף דיטה ספרלינג.

מלון בשם "בית ברמן" (Berman House) ניצב כיום באתר בקובנה בו שכן פעם מפעל "בראר ושות'" של משפחת ברמן. שמו נושא את זכרה של משפחה מקובנה שאבדה, אך ספק אם מישהו מבין עובדיו או אורחיו, יודע משהו על משפחת ברמן.